במסורת היהודית יש אגדה על נשר בן-אלמוות שטס היישר לעבר השמש כל 1,000 שנה. נוצותיו נשרפות והוא נופל חזרה לקרקע, שם הוא מצמיח מחדש את כנפיו.

זוהי אגדה מוזרה. אם הנשר בן-אלמוות, מדוע עליו לטרוח ולחדש את כנפיו כל 1,000 שנה? למה לא לחיות לנצח עם אותו זוג כנפיים?

איש חכם אמר: הדבר בא ללמד שכל אדם צריך ללמוד איך לחדש את עצמו.

והנשר יודע כיצד לעשות זאת. כשמגיע הזמן להתחדש, הנשר ממריא לשמיים, לעבר שורשיו הנמצאים בעולם של מעלה.

המפתח להתחדשות אישית הוא היכולת לחזק את החיבור שלנו למקור ההוויה, כלומר לא-לוהים.

לא פעם קורה שאנו מרגישים מותשים, מרוקנים או אפילו מנותקים מה'אני' האמיתי שלנו. א-לוהים הוא אינסופי ותמיד מתחדש. כך שחיבור לאותו מקור אינסופי יכול להזרים חיים חדשים בתוכנו.

ההכרה בקשר שלנו למשהו שהוא אינסופי ומתחדש ללא הרף נותן לנו את היכולת להתרענן ולגלות מחדש את ה'אני' האמיתי שלנו. הנסיבות עלולות להיות קודרות, אך החלק שבנו שקשור לאבינו שבשמיים נשאר טהור – ויש לו את היכולת למלא אתכם בכוחות מחודשים.

חשיבות הענווה

כדי להתחבר לא-לוהים, שהוא מקור ההוויה, עליכם להפקיד את עצמכם בידיו וזהו דבר הדורש ענווה. אדם שמסוגל לומר, "א-לוהים, אני זקוק לך. אתה המחליט", הוא אדם שיהיה מסוגל להתחדש.

במכתב מפורסם שכתב מהכלא הסובייטי, שאל נתן שרנסקי מה מונע מאדם להיות ה'אני' האמיתי שלו, הן כאדם פרטי והן כחבר בקהילה.

תשובתו הייתה: פחד.

פנים רבות לפחד: פחד מהמוות. פחד לאבד כסף, מעמד או כוח. פחדים אלה ואחרים מעכבים אותנו ומונעים מאתנו לעשות את הדבר הנכון ולממש את הפוטנציאל הייחודי שלנו.

יש רק דרך אחת להתגבר על הפחדים האלה והיא: לפחד ממשהו נשגב יותר. כשאנו פוחדים מא-לוהים, לא נותר לנו עוד ממה לפחד. אנו קוראים לסוג כזה של פחד בשם "יראה".

ההבנה שא-לוהים מעל לכל ממלאת אותנו בכוחות וביכולות עליהם לא חלמנו מעולם

בתפילות הבוקר אנו אומרים, "ראשית חכמה יראת ה' " (תהלים קיא). ההבנה שא-לוהים מעל לכל ממלאת אותנו בכוחות וביכולות עליהם לא חלמנו מעולם.

אדם שגר ברחוב שלי בירושלים היה בכלא הסיבירי במשך שנים רבות, מבלי לחלל את השבת אפילו פעם אחת. הקג"ב עינו אותו וניסו לשבור אותו. הם נכשלו. איך הוא עמד בכך?

"הייתה לי תמונה של אבי בראשי", הוא מספר. "והוא אמר, 'אל תפחד מהם. מה הם כבר יכולים לעשות לך?'"

כשאנו יראים את השם, מה כבר בכוחם של אנשים לעשות לנו? הם יכולים לשלול מהאדם את החופש שלו, אפילו להפריד את נשמתו מגופו. אבל מהותו של האדם – ה'אני' האמיתי שלו – בה אין באפשרותם לגעת.

אדם שמחובר לא-לוהים מסוגל תמיד להישאר נאמן למי שהוא.

אתם טהורים

כשאנו מתחדשים, אנו חוזרים למצבנו המקורי הטהור. ללא אמונה בטוהר ובעוצמה פנימיים, ניסיונותינו יהיו חסרי תועלת.

פעם ראיתי תמונה של ילד בעל מראה חריג מחייך ואומר, "אני יודע שאני לא מיותר, כי א-לוהים לא בורא דברים מיותרים". לא רק שהוא איננו מיותר, כל אחד מאיתנו הוא יצירת אמנות! בתפילת הבוקר אנו אומרים, "נשמה שנתת בי טהורה היא".

בספר משלי מספר המלך שלמה על צדיק שנפל 7 פעמים וקם. לא מספרים לנו שצדיקים אינם נופלים. כמובן שכן. הם רק צדיקים – הם לא בלתי אנושיים. אך מה שהופך אותם לצדיקים הוא העובדה שהם קמים שוב.

חשבו על תינוק שלומד ללכת. הוא לוקח צעד או שניים... ונופל. הוא מתרומם ומנסה שוב... ונופל. הוא שב ומתרומם. זוהי דוגמה מאלפת עבורנו המבוגרים - להתרומם ולנסות שוב.

אנו סבורים כי לא ייתכן שביטחון עצמי וענווה ידורו בכפיפה אחת. אולם האמת היא שענווה היא השורש של ביטחון עצמי והערכה עצמית אמיתיים.

אדם שחצן חושב שיכולותיו נובעות ממנו עצמו. הוא יכול לעשות הרבה – אך לא יותר מכך. יכולותיו מגיעות רק עד גבול מסוים.

בניגוד לכך, אדם צנוע ועניו יודע שיכולותיו מגיעות מהבורא. כשהוא "מתחבר" לא-לוהים, אין גבול למה שהוא יכול להשיג. הקשר שלו עם א-לוהים הוא המפתח לכל: הן ליכולת להשיג את מבוקשו והן ליכולתו לחדש את עצמו, להתרומם ולהמשיך ללכת.

התחדשות היא חלק מהחיים

יש דוגמאות רבות להתרעננות ולידה מחדש. עונות השנה באות והולכות, כך גם הגאות והשפל. פרחים מלבלבים, פורחים ונובלים – ואז מניצים שוב ניצנים. באותה מידה הבורא היה יכול ליצור עולם שממשיך לעד בצורה קבועה, אך במקום זאת הוא יצר עולם שמדגיש את עניין ההתחדשות.

כל אחד מאיתנו הוא מיקרוקוסמוס של הבריאה כולה

תפיסת היהדות את מושג הזמן בנויה סביב השבת, יום ההולדת של העולם. במשך 6 ימים העולם נמצא בתנועה מתמדת, אך בשבת אנו עוצרים ומתחדשים.

ההבנה שלנו היא שהבורא מחדש את הבריאה מדי יום. עלינו לזכור שכל אחד מאיתנו הוא מיקרוקוסמוס של הבריאה כולה.