לפני מספר שנים נסעתי לסאן דייגו שבקליפורניה, כדי למסור הרצאה בבית כנסת מקומי. למחרת, ניסיתי לשכנע את רב בית הכנסת, ידידי ושותפי למקצוע, לצאת יחד איתי לביקור בטיחואנה שמעבר לגבול המכסיקני. למרות שהרב הזהיר אותי שחבל על הזמן שלי ושטיחואנה לא שווה את הטרחה, התעקשתי לנסוע לשם בכל מקרה. בסוף התברר שהרב צדק - טיחואנה הייתה מאכזבת מאוד - אבל בדרכי חזרה, כשחציתי שוב את הגבול לארה"ב, קרה משהו שהותיר חותם עז בזיכרוני.

המוכס המקסיקני-אמריקני גדל הגוף שעמד במעבר הגבול, בחן ארוכות את המסמכים שלי, ואז שאל אותי ביראה מהולה בפליאה: "אתה באמת גר בירושלים?"

כשהשבתי בחיוב, הוא הביט בי ואמר: "אתה וודאי בר מזל במיוחד אם זכית לגור בירושלים."

עבורי היה זה רגע של הארה. אני באמת צריך להרגיש בר מזל ומבורך שזכיתי לגור בירושלים. המוכס ניסח בדבריו אמת חשובה, שכמו כל דבר אמיתי אחר, לפעמים שוכחים ממנה לגמרי.

אני גר במקום מיוחד מאוד ובתקופה מיוחדת מאוד – זכיתי באפשרות שנמנעה מאבותיי הגדולים והחשובים ממני במשך דורות רבים. אני צריך להעריך את ההזדמנות הזאת וליהנות ממנה, ולא להתייחס אליה בצורה טבעית ומזלזלת. לעבר היהודי יש אפשרות לחיות כעת דרכי ובאמצעותי, ולאפשרות המיוחדת הזאת, מצורפת גם מחויבות.

הגמרא שואלת: "מפני מה אין חמי טבריה בירושלים?" ו"מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים?"

ועונה: "כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים, 'אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא (-לאכול פירות גינוסר) בירושלים, דיינו', ונמצאת עלייה שלא לשמה" – העלייה לירושלים צריכה לעמוד בפני עצמה, ולא לשום מטרת הנאה אחרת.

ירושלים קדושה, אפופת מסתורין, נשמת ההיסטוריה והכמיהה היהודית

ירושלים היא אטרקציה בפני עצמה. האטרקטיביות שלה אינה תלויה בפלאי טבע, מזג אוויר נעים או נוף יוצא דופן. ירושלים היא קדושה ואפופת מסתורין. היא נשמת ההיסטוריה והכמיהה היהודית. חכמינו לימדו אותנו שמעל לירושלים הארצית והגשמית, תלויה ועומדת ירושלים השמימית. כדי שנדע להעריך כראוי את ירושלים של מטה, אנחנו צריכים לדעת להבחין גם בירושלים של מעלה.

לראות את ירושלים כמו חלקת נכסי דלא ניידי, כמו סתם עוד מקום על המפה – זה לא לראות אותה בכלל, שלא נדבר על להעריך את חלקה בחיים ובמחשבה היהודיים. הכוח המניע שעמד מאחורי הציונות, אפילו בפורמט החילוני ביותר שלה, היה כמיהתם של היהודים לירושלים. ירושלים הייתה הסוללה הרגשית שטענה את כל תנועות השיבה לציון של היהודים במאות ה-19 וה-20. ירושלים של מטה, על כל נפלאותיה ובעיותיה, גדולתה וחסרונותיה, היא תוצר של ראיית ירושלים של מעלה בעיניים מלאות דמעות ותקווה.

נחמיה בנה את חומות ירושלים בראשית תקופת הבית השני, כשידו האחת אוחזת בחרב והשנייה בלבנים. אבל המדרש מספר שעיניו היו תמיד נשואות כלפי שמים, אל ירושלים של מעלה.

בימים אלה, עומד לדיון גורלה המדיני של העיר. אנשים שטוענים שהם מייצגים את טובת האינטרסים שלנו בעיר, מבחינים, כפי הנראה, רק בירושלים של מטה. ברוב מעשיותם, הם הפכו להיות בלתי מעשיים לחלוטין - אין סיכויים שהגוף ישרוד אחרי שליבו נקרע לרסיסים.

מעולם, לאורך כל ההיסטוריה שלנו, לא שקלו היהודים לוותר מרצונם על ירושלים או על כל חלק שהוא ממנה, ובמיוחד לאויבים מושבעים המשמיצים את אמונתנו ומטילים ספק בזכות קיומנו. רק ההתעלמות המוחלטת, בין אם מבורות ובין אם מאידיאולוגיה, מירושלים של מעלה, יכולה להביא אנשים להתפשר על עצם קיומה של ירושלים של מטה, ירושלים שאנחנו צריכים לחוש כה מבורכים ומוערכים שזכינו לשלוט בה.

חבר שלי סיפר לי מקרה שמסכם את הרעיון: אביו הקשיש עלה ארצה כשהוא בן שמונים. הבן סידר לאביו מקום בבית אבות נוח במיוחד באזור מישור החוף, אבל אחרי חודשיים אביו התעקש לעבור לירושלים באומרו: "לא חיכיתי שמונים שנה כדי להגיע לישראל ולא לגור בירושלים."

אנחנו רואים את פקקי התנועה, את הרחובות החפורים, את הקושי לחיות בעיר שממשיכה להתפתח... זוהי ירושלים של מטה, אבל ירושלים של מעלה מהדהדת בנשמותינו ובליבותינו, וזה מה שהופך את החיים בירושלים לכל כך משמעותיים וחשובים.

ואיך יתכן אחרת?