לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עננים מתקבצים ברקיע

עננים מתקבצים ברקיע

גטו אמסטרדם 1943

מאת

למרות שהאביב בפתח, עדיין קר וגשום. סוף אפריל והלחות המדכאת שבשבועות האחרונים רק מגבירה את הערגה לאביב. הניצנים שעל העצים ברחוב שלנו גדולים וזקוקים לרסיס של קרן שמש כדי להיפתח. הדשא שעל הגדה מול ביתנו הופך לירוק בהיר. הכל מציין התחדשות של הטבע. הציפורים שרות ובונות בקדחתנות את קיניהן. החיים שלנו אמורים להיות מתואמים עם המסלול הטבעי הזה. האיזון שאנו אמורים לחוות תוך הקמת משפחתנו הצעירה סובל מכוחות הכיבוש הגרמני, המגבילים את החופש בקרב היהודים. עצמאותם של יהודי הולנד הולכת ומוגבלת מיום ליום.

נראה שלא עובר יום מבלי שצו חדש מונפק ועלינו היהודים לציית לו. בתחילת החודש, אילצו השלטונות את משפחתנו הקטנה לעבור מצוולה אל הרובע היהודי באמסטרדם. עד אז תמיד הצלחנו לחמוק מהמעבר. עקב משרתי כסגן מנהל בית הספר היסודי היהודי באנסכדה, הגירוש הכפוי הזה נדחה בהתמדה. אבל בית הספר נסגר והתלמידים נשלחו ליעד בלתי ידוע. ב-11 בנובמבר בשנה שעברה, נאמר לאשתי ולי להגיע לאמסטרדם ושם נשלחנו ל"הולנדסה שוובורג" (תיאטרון יהודי לשעבר שבו נאספו היהודים לפני הגלייתם). אשתי הייתה אז בחודש שביעי להריונה והצליחה להעמיד פנים שהיא בחודש תשיעי ועומדת ללדת בכל רגע. היא קיבלה רשות לשוב הבייתה כדי ללדת. עקב התעקשותה הנחושה שלא תוכל לעזוב בלעדיי, גם אני קיבלתי רשות לצאת מהשוובורג איתה.

הוריו של צבי

חלון חדרנו ברחוב טוחלאווג, שבו שלושתנו מתגוררים כעת, משקיף על מסילת הרכבת. פסי הרכבת מבריקים לאחר הגשם ונעלמים בקצה קשת רחבה על פני תעלת וייספרסטראט. הדיירים הקודמים השאירו וילונות על החלונות ופיסת לינוליאום בלוייה על הרצפה. ישנו חור בציפוי הרצפה ליד הדלת, שנוצר עקב הרגליים הרבות שדרכו עליו. האווירה דחוסה ומנוכרת. במקומות מסויימים, הטפט נקרע והצהיב. כמה משפחות התגוררו כאן לאחרונה? הייתי רוצה לקחת אתי את הספרים שלי אבל למרות תשוקתי זו כבר העברתי אותם לחבר לא יהודי בספטמבר שעבר, שישמור עליהם למעני. מול החלון, בפינה, ניצבת המיטה שלנו ולידה העריסה. במרכז החדר עומדים שולחן עץ ושני כיסאות. שתי מזוודות, הנושאות את שמותינו ותאריכי הלידה שלנו באותיות לבנות, מונחות על הרצפה בפינה שליד החלון. לצדו האחר של החלון מונחת ערימת ניירות הדרושים לחיי היום-יום על גבי שולחן נמוך.

עדיין מוקדם בבוקר. אשתי אורזת את קומץ בגדי התינוק של בננו. אני מחזיק במעטפה גדולה וצהובה המכילה את הכתובה, תעודת הנישואין שלנו וכמה תמונות שהכנתי לפני כמה ימים שילוו את בננו. קר לי. הבוקר, כאשר אמי הניקה את גוש האושר הקטן שלנו, ישבנו צמודים והבטנו בבננו שגמע לשובע מחלב אמו. החיים החדשים שיצרנו ואשר היו אמורים להכניס אור לחיינו בימים אפלים אלו – היום עלינו להיפרד מהם. אני עדיין אוחז את המעטפה בידיי, עומד מול החלון, חש פיק ברכיים, ובוהה החוצה מבעד לחלון. העובדה שעלינו להיפרד מן התינוק שלנו גורמת לי לתחושה קשה.

תחושה של חוסר מציאות, בלי עתיד, שבה אנו משמשים טרף לשנאה התהומית ליהודים, מדכאת אותי. את הקרב הזה הפסדנו עוד בטרם החל. שטף השמועות מעולם לא נעצר והן מאוששות בהודעות על מותם של ידידים וקרובי משפחה. על מנת לוודא שבננו ייצא מכלל סכנה, נקטנו צעד של העברתו למקום בטוח יותר. הרחק מהרשע, הרחק מאתנו, אצל משפחה בלתי נודעת שבידיה הפקדנו בעיוורון את בננו. פשוט אין דרך אחרת. עשיתי ככל שביכולתי לחמוק מהאחיזה החונקת של הגזירות שננקטו נגד היהודים.

צבי כפעוט

כאשר הייתי נער, הבנתי בהדרגה שעליי לטפח את זהותי היהודית על מנת להמשיך לתפקד כיהודי. שילוב של דת ואומה יהודית משלנו בפלסטינה הוא הבסיס היחיד לקיום יהודי אמיתי. אוסף ספרי הציונות שלי גדל והשתווה לשיעור התשוקה לבנות את ארץ ישראל כחלוץ. השתתפתי כמעט בכל הפעילויות הציוניות. נשאתי הרצאות על ציונות והשתדלתי לסחוף את הקהל. לפני הנישואין שלנו, אשתי ואני חלמנו על עלייה והכנו את עצמנו לעבודה הפיסית הקשה הממתינה לנו בפלסטינה הרחוקה. גם בזמנים אפלים אלו, המשכנו בהכנות אלו. פנינו לקורס ההכשרה המקצועית של חלוצי ארץ ישראל ועבדנו כאיכרים את האדמה במחוז גלדרלנד.

אבי נעצר ונשלח למחנה העבודה בדרנטה ומשם שוגר לאחר מכן אל מותו. ההודעה על מותו הגיעה פחות או יותר במקביל לפנייה שלנו לעלות ארצה עם מסמכים מפלסטינה. התחושה שמשלוח יהודים ברכבות למחנות עבודה במזרח קשורה איכשהו במוות אוששה בעקבות הודעה מאחד המחנות שאבי מת, לצד החדשות הקשות שגורלם של אביה ואחיה של אשתי היה דומה.

ניסיתי בעדינות לעדכן את אימא בנוגע לעזיבתנו המתוכננת. לא היו לה כוח ואומץ לאפשר לנו לעזוב ודחיתי את ההגירה המתוכננת. כאשר סוף-כל-סוף היינו מוכנים להגשים את תוכניותינו נגד רצונה, איחרנו את המועד והדבר לא היה אפשרי יותר.

להיכנס למחבוא ולהתגורר אצל משפחה לא-יהודית בלתי מוכרת הייתה הדרך היחידה להציל את חיינו. גם צעד זה אינו בהכרח בטוח. בגידה גרמה להגלייה מיידית של המסתתרים וגם של אלו שסיפקו להם מחסה. ההכנות לעבור למסתור כבר הושלמו. לפני שיצאה ההוראה שלא לאפשר ליהודים לעבוד בשירות הממשלה, עבדתי כסגן מפקח עבור עיריית ארנהם וסביבותיה. במהלך העסקתי, למדתי להכיר היטב את המנהל שלי והערכתי אותו מאוד. הוא היה בעל תחושת צדק מפותחת ששלטה בצעדיו ברגעים הקשים ביותר. לאחר שנאלצתי להתפטר, הוא שמר על קשר איתי ועזר לי בבקשות עבודה שונות. שוחחנו רבות על הכיבוש הגרמני והאמצעים שננקטו נגד יהודים.

 

הצווים הראשונים נגד יהודים נראו תחילה כמו גחמות מרושעות, כגון איסור כניסה לקולנוע, לתיאטרון ולפארקים. אבל לאחר זמן מה התברר ששוללים מהיהודים את כל זכויות האזרח שלהם. רכושם הועבר ללא-יהודים או נמכר. כל היהודים שבשירות הממשלה פוטרו.

במהלך אחת השיחות האלו הוא הודה שיש לו קשרים עם המחתרת והציע למצוא למשפחתנו מקום מסתור. הסכמנו, שאם הוא יחשוב שעלינו להיעלם, הוא יזהיר אותנו וכאשר אני אחוש שעדיף לנו להסתתר, איידע אותו. ביולי שנה שעברה, שמעתי שהוא הוחזק כבן ערובה בהארן, עם עוד 250 אזרחים ידועים, ולפיכך מסוכן מדי ליצור קשר עם אשתו. עקב הנסיבות הללו, הצלחתי לומר לאשתו שהדבר הראשון שברצוננו לעשות הוא לוודא את ביטחון שבננו ולשלוח אותו למסתור. החלטה זו להעביר את האוצר הקטן שלנו לזרים הייתה קשה מנשוא עבורנו. הרעיון של מסירה לאחרים של משהו כה עדין, יקר ותלותי הותיר אותנו בלי יכולת לדבר, שקועים בייאוש תהומי. קשה לבטא במילים את העצב שנבע מהייאוש שלנו. קרועים ומלאי ספקות, ככל שהיום קרב, נמלאנו באימה ובחשש.

הפעמון שבכניסה מצלצל ומהדהד בחדר המדרגות. קול הפעמון גורם לי לאחוז במעטפה בכוח רב יותר, עד שפרקי הידיים שלי מלבינים. אני מסתובב בחדות ומביט באשתי. עינינו נפגשות. אנו קוראים את היגון המשותף הנשקף זה מעיני זה.

הרכבת מאוטרכט מגיעה לתחנת אמסטרדם-אמסטל בסביבות אחת-עשרה. שתי נשים יושבות זו לצד זו באחד מקרונות המחלקה השנייה. במהלך הנסיעה, הן מפסיקות בהדרגה לשוחח. הן מביטות מבעד לחלון מבלי לראות את הנוף הדוהר וחולף לו. שתי הנשים מסתירות את המתח הפנימי שלהן. מוקדם בבוקר, יצאו האם ובתה מביתן באוסטרבייק (ליד ארנהם) ונסעו לאמסטרדם על מנת לשוב מאוחר יותר באותו היום. גשם יורד, האוויר אפור וקר, קר מדי לעונה זו. רעש הגלגלים על גבי המסילה חד-גוני, שיק-שוק, שיק-שוק.

האישה הבלונדינית הצעירה עם העיניים הכחולות מביטה הצידה אל אמה ומחפשת קשר כדי להבהיר באמצעות מבטה הנחוש שלמרות היותה בת שבע-עשרה היא מסוגלת לבצע את המטלה הקשה שנטלה לעצמה. ברגע שבו אמה ביקשה ממנה לעזור לה ולנסוע איתה לאמסטרדם היא לא היססה שנייה והסכימה מייד. שתי הנשים הכינו את עצמן למסע הזה וניסו לצפות את כל מה שעלול לקרות כדי לוודא שיצליח. המשימה העלומה שעליהן לבצע אינה מוגדרת לחלוטין מראש ובהחלט אינה נטולת סיכונים. כיוון שאביה נאסר כבן-ערובה, נעוריה חסרי הדאגה של הבת נגדעו. הדבר גם הגביר את המעמסה המוטלת על אשתו. חוסר הוודאות שהכובש עלול להחרים את ביתם מרחף מעל המשפחה כמו עננה שחורה. אם מסע זה יסתיים באסון והן ייעצרו, גורלו של הבעל המוחזק כבן ערובה ייחתם.

צבי עם אמו האומנת

מה שהניע אותם היו שיקולים הומניטאריים בלבד. הן בחנו את הדבר וחשבו עליו היטב, ושתיהן קיבלו את המטלה ובלי שנייה של היסוס התכוננו לעשות ככל שביכולתן כדי שהמסע הזה יסתיים בהצלחה. הרכבת נכנסת לתחנה, הבלמים צורחים וצורחים כאשר היא נעצרת פתאום. שתי הנשים נעמדות לאט ומדשדשות לעבר הדלת עם הנוסעים האחרים. הן נתקלות בפרץ הרוח הקרה ביציאה הראשית. קולו של גבר מהדהד ברמקולים ומכריז על משהו. חיילים גרמניים צועדים על הרציף במדים ירוקים כהים ושולחים בכולם מבטים חסרי בושה.

האם ובתה הולכות במהירות אל המדרגות המובילות למטה ומראות את הכרטיסים שלהן לכרטיסן שעומד ליד היציאה. כעת הן נמצאות בכניסה הראשית לתחנה. הקירות מקושטים בציורים גדולי מידה. המקום הומה קולות רבים והרעש המשולב בהכרזות שמשמיעים הרמקולים הופך את האווירה למנוכרת. שתי הנשים עוזבות את התחנה באווירת ניכור זו. כאשר הן יוצאות, מזג האוויר האפרורי והמבט שעל פניהם של האנשים שברחוב מעיקים עליהן מאוד. הן מתמקדות במטלה, חוצות את הכיכר ומתקדמות לעבר הרובע היהודי, אל הכתובת שקיבלו. העצים שברחוב עדיין ערומים אך מלאים בניצנים העשויים לפרוץ בפריחה בכל עת. הדשא שלאורך הכביש מתחדש וצבעו ירוק בהיר. בחוץ קר ואפור. שתי הנשים הולכות בנחישות, נקישות עקביהן מהדהדות ברחוב השומם. הן סוקרות את מספרי הבתים. הבתים נראים מסכנים ובלתי מאוכלסים. יש מעט אנשים בחוץ בגלל מזג האוויר הגרוע. הסיכוי שיעצרו אותן וישאלו למטרת ביקורן בגטו אינו גדול. עוד כמה בתים והן יגיעו ליעדן. הן נעמדות מול המספר שקיבלו. לאחר שווידאו שאיש לא שם אליהן לב, האם מצלצלת בפעמון.

הפעמון מצלצל בקול רם וניתן בבירור לשמוע אותו ברחוב. כמה דקות לאחר מכן הדלת נפתחת. שתי הנשים חומקות פנימה וסוגרות את דלת הכניסה מאחוריהן. הן מביטות למעלה באפלולית ורואות דמות של גבר, שנעלם במהירות. הן מטפסות לאט במדרגות הצרות והרעועות. המדרגות שחוקות, עדות לרגליים הרבות שעלו בהן. המעקה רופף מעט. הקירות מלוכלכים ומשווים לחדר המדרגות מראה עלוב. ריח אוכל לא טרי מרחף על פני הקומה הראשונה. אחת הדלתות פתוחה למחצה ובכי של תינוק מקבל את פניהן. הן משגיחות בעוני ובייאוש כאשר הן נכנסות לסלון. ארבעת האנשים אומרים זה לזה שלום בעצב. הן נשאלות שאלות לגבי ההסדרים אצלן בבית. מהמרץ והלהט של הזוג הצעיר נותר שריד בלבד. הם עומדים מולן חסרי אונים וידיהם מידלדלות מטה. הנסיבות הובילו אותם למצב משפיל, מעבר להצדקה.

השולחן ערוך לתה. המשקה מחמם את הגוף אבל לא את הנפש. הילד הפסיק לבכות כאילו חש שהגיע הזמן להיפרד מהוריו. הוא מביט סביב החדר בעיניו הכחולות ומשגיח בתנועות כל אחד ואחד מהם. ההורים עומדים בפני החלטה קורעת לב לתת את ילדם, את בבת עינם, לאחרים – לזרים, בתקווה שכאשר האומללות האיומה של המלחמה האכזרית תחלוף יוכלו לראות את בנם שנית. הכאב העצום שבלבם ניכר בפניהם.

האב מלטף את שערו הכהה של בנו ביד אחת. בידו השנייה הוא עדיין אוחז במעטפה הגדולה. האימא לוקחת את המעטפה מידיו ומכניסה אותה לתיק עם בגדי התינוק. לאחר מכן היא פונה ומריחה את ילדה מהעריסה. היא מחליפה לו חיתול במיומנות, מלבישה אותו במעיל ומכסה את שערו הכהה והמתולתל בכובע. היא מעבירה את התינוק בעדינות לאב, שאינו מסוגל לעצור את הדמעות. בידו החופשית הוא מקרב את אשתו אליו ושלושתם מתחבקים יחד. האם והבת עומדות בלי לנוע ומושפעות עמוקות מהפרידה השקטה ושוברת הלב. הן חשות כאילו תקעו אותן במסמרות לקרקע ובוכות בכי בלתי נשלט. הן מתפללות בדממה מעומק ליבן, שהטרגדיה הזו שנגרמה בידי שנאה בלתי נלאית כלפי יהודים לא תמומש בנטילת חייה של המשפחה הצעירה והמבטיחה הזאת.

הגיע הזמן להיפרד. בתנועה טבעית ואינסטינקטיבית, האם פותחת את חולצתה ומגישה שד לתינוק. כולם מביטים בילד ששותה לרוויה ומתופף באצבעותיו הקטנות על חזה של אימו. פניה של האם המניקה רטובים מדמעות. קצות פיה משוכות כלפי מטה ביגון ובכאב אימהי שבא מתך עצם נשמתה ונשקף מתוך עיניה.

שתי הנשים מאוסטרבייק יורדות במדרגות בקושי. הבת נושאת את התינוק והאם את התיק. בלי מילים הן נפרדות לשלום בדמעות. ליבותיהן קרועים לנוכח האירוע הטראגי הזה, שתיהן הולכות לכיוון התחנה ומותירות מאחור את הזוג הצעיר עם ריקנות נוראה. שניהם נעמדו בראש המדרגות, אוחזים זה בידו של זה.

צבי י' הרשל

תל מונד, ישראל 

 

ניקו לואיס הרשל 20.09.1915

אמי (מלכן) הרשל-וייל 03.04.1919

הוגלו מאמסטרדם לווסטרבורק 20.06.1943

נשלחו מווסט בורק עם 2207 יהודים אחרים לסוביבור שבפולין 20.07.1943

עם הגיעם כולם נשלחו לתאי הגזים 24.07.1943

הנערה הצעירה הייתה בת 17 בזמן שהסיפור הזה התרחש.

לאחר שנים של חקירה כדי לשחזר בדיוק את מה שקרה, מצאתי אותה מתגוררת בהולנד, 51 שנה לאחר שלקחה אותי כאם צעירה בזרועותיה והביאה אותי למקום מבטחים.

התקשרתי אל כריסטין שוונקה והצגתי את עצמי:

"גב' שוונקה, שמי צבי הרשל ואני מתקשר אלייך מישראל."

היא ענתה מייד:

"אתה בנם של ניקו ואמי?"

השבתי בחיוב.

תגובתה הייתה:

"אלוהים אדירים, נדמה לי שמצאתי את בני האובד."

אחרי דממה רגשנית קצרה, היא המשיכה ואמרה:

"לא ידעתי שאתה בחיים."

"זה כל כך מרגש. קשה לי להביע את האושר והשמחה שגורמת לי השיחה שלך."

היא סיפרה לי את הסיפור כולו כאשר נפגשנו כמה שבועות לאחר מכן.

הפכנו למשפחה.

אני מעריך מאוד ומכבד את הוריי ואת כל ההורים שנאלצו להפקיד את ילדיהם בכאב עצום בלבם בידי זרים, בתקווה ששאר בשרם יצליח לשרוד. יש להוקיר את החיים שהם העניקו לנו ולהעביר אותם הלאה.

אנו הילדים ניצולי השואה, חייבים להיפתח ולספר על הצער שעברנו לצאצאינו על מנת שיוכלו לבנות את חייהם בשקט ובשלווה.

צבי י' הרשל

הודפס ב 
Jerusalem Post
ב5 באפריל 2013 תחת השם 
Gathering Clouds

 

30/4/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub