בשיח הציבורי המתינות ממוקמת גבוה מאוד בסולם התכונות החיוביות. אך מהי המתינות שכולם מעריכים כל כך?

בדרך כלל המתינות ממותגת כמו האנטיתזה של הקיצוניות והפנאטיות. בין אם מדובר בימין קיצוני, שמאל קיצוני, איסלאם קיצוני ואפילו שימוש בסמים באופן קיצוני, אנו תופסים את זה כדבר שלילי. אבל ימין מתון, שמאל מתון, איסלאם מתון ואפילו שימוש מתון בסמים עלול להישמע כדבר חביב ולא מזיק.

הבעיה היא שאנו עלולים להחליף מתינות עם פסיביות וחוסר החלטיות. להיות אדם שאינו קיצוני רק בגלל שהוא פסיבי באופיו, זו לא מעלה גדולה כל כך. בודאי לא היינו רוצים רופא פסיבי שלא מסוגל להחליט על טיפול הכרחי עבורנו, או מפקד חסר חוט שדרה שיהיה אחראי על חיילים בשדה הקרב.

חכמינו השתמשו במושג המתינות לגבי דיינים/שופטים – "הוו מתונים בדין" (פרקי אבות). בודאי שאין הכוונה לחוסר החלטיות, השופט צריך לקבוע עם מי הצדק. מי זכאי ומי חייב.

ההיפך ממתינות הוא לא קיצוניות, אלא מהירות/ אימפולסיביות. כשאנו רואים או שומעים משהו אנחנו נוטים אוטומטית לגבש דעה בענין. תוך שבריר שניה המוח שלנו כבר חורץ דין. זה יכול להיות כשנקלענו לויכוח בין שני זרים ברחוב, וברגע אחד יש לנו נטיה לאחד הצדדים. זה יכול להיות בגלל שהוא מוצא חן בעינינו, או בגלל שהוא דומה לנו או מזכיר לנו מישהו שאנחנו אוהבים. לפעמים זה בגלל שהוא מתנסח בבהירות יותר מהצד השני, ובאמת נשמע לנו שהוא צודק.

אבל כדי לגבש דעה אל לנו להיחפז, עלינו לנהוג במתינות. זהו העיקרון שחכמים מלמדים שצריך שיהיה לשופט. אך לא רק לשופט בבית משפט. כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים על תקן של "שופט" כל הזמן. אנחנו מגבשים דעה לגבי כל מה שסובב אותנו, לפעמים אפילו בלי לשים לב. זו פעולה כל כך מהירה ואוטומטית שברוב הזמן היא מתרחשת בתת מודע.

להיות "מתון" הכוונה לא לחרוץ דין מיד. להישאר פתוחים לשמוע את שני הצדדים בצורה שווה. באמת להקשיב בנחת, ורק אחר כך להחליט. לפעמים התוצאה תהיה "קיצונית" – יש מקרים בהם צריכים להיות החלטיים ולא להתפשר על ערכים ועקרונות, אבל ההחלטה צריכה להגיע ממקום של מתינות והקשבה.

אולי זו הסיבה שאחרי פרשת יתרו – הפרשה שהמוטיב המרכזי שלה הוא מעמד הר סיני, התורה ממשיכה עם פרשת משפטים, פרשה העוסקת במשפטים ודינים שמוטלים בעיקר על הדיין. היהדות מלמדת שהכלי הראשון הנצרך ליישום חיים ערכיים ונכונים וכדי להגיע להחלטה שקולה ומדוייקת, הוא מתינות ושיקול דעת. לא לדהור קדימה בלי מחשבה שניה.

זה כמו חציית כביש: עוצרים. מביטים לשני הצדדים. ורק אחר כך חוצים בבטחה!