לא מזמן, רגע לפני שיצאתי מהמכונית, הספקתי לשמוע שצלם מפורסם כלשהו שבר את השיא הקודם שלו - לפני כמה שנים הוא צילם 7,000 אנשים בעירום, ולאחרונה הוא שבר את השיא האישי שלו במקסיקו סיטי – שם הגיעו למעלה מ-18,000 איש, פשטו את בגדיהם, ועמדו להצטלם!

אז למה זה לא נשמע בעיני כמו סיבה טובה למסיבה? אחרי הכל, מה רע ביופיו של הגוף האנושי? ולמה היהדות כל כך נעולה על עיקרון הצניעות, שמחייב אותנו להקפיד לכסות חלקים שונים בגוף? הרי א-לוהים בעצמו נתן לנו את הגוף הזה, ואם הוא נתן לנו משהו יפה, למה שלא נראה אותו לכולם?

בגן

בדרך כלל כשאנחנו רוצים לברר מהו המקור לרעיון מסוים, אנחנו בודקים איפה הוא מופיע בפעם הראשונה בתורה. במקרה זה, ההתייחסות הראשונה לבגדים או להיעדרם היא בגן עדן. מייד אחרי יצירת האישה, אומרת התורה: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו" (בראשית ב, כה).

הסמיכות בין הבריאה האנושית להצהרה הזאת מעידה על קורלציה גבוהה בין עצם ראשיותם למערומיהם.

זמן קצר אחר כך, אדם וחוה חוטאים, ומייד התורה מדווחת ש"ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם. ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג, ז).

איכשהו, במעבר בין העולם שלפני החטא לעולם שאחרי החטא, משהו השתנה וגרם להם להתבייש במערומיהם.

גופה של חווה היה כמו תיבה שקופה

חכמינו ז"ל מסבירים שלפני החטא, כשהעולם כולו מילא את רצון הא-ל, גשמיותו של העולם לא הסתירה את א-לוהים, להיפך - היא הכריזה בקול גדול על מציאותו. הגוף האנושי לא האפיל על הנשמה הרוחנית שבתוכו, אלא שימש כמשכן לנשמה. כשאדם הסתכל על חווה, הגוף שלה היה כמו תיבה שקופה שמגלה את הנשמה היפה שבתוכו. לא הייתה אז כל סיבה להתבייש בגוף, ולכן אדם וחווה לא חשו כל מבוכה בזה שהם ערומים.

אבל עם החטא הראשון, האנושות גילתה את העדפתה לגשמיות על פני עולמו של א-לוהים. כפי שעולה מהמילים בהן מתארת התורה את החלטתה של חווה לאכול מן העץ: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים" (בראשית ג, ו).

אחרי החטא, השתנתה הערכתו של המין האנושי לעולם הגשמי. הגשמיות כבר לא הייתה אך ורק תזכורת למציאותו של הא-ל; נהיה לה צד נוסף, משהו שמסתיר את המציאות ומפתה כאילו הוא בעל ערך בפני עצמו.

כשזה קרה, אדם וחוה התביישו בגופיהם העירומים, משום שכעת הגוף שלהם הסתיר את נשמתם. מעתה, כל מתבונן מבחוץ יבחין רק בכיסוי החיצוני הגשמי, ולא במהותו האמיתית של האדם שמסתתרת מתחת לפני השטח. האם יכולה להיות השפלה גדולה יותר למהות הרוחנית מאשר להיראות כמו משהו גשמי לחלוטין?

הדבר מסביר מדוע בעלי חיים אינם חשים כל צורך להתלבש. אין להם נשמות א-לוהיות כמו לבני האדם - כשמסתכלים עליהם, רואים בדיוק מה שהם - ולכן אין להם שום טעם להסתתר מאחורי בגדים.

אדם וחווה מגלים שהפיתרון לבושתם הוא לכסות את עצמם, כדי שאם מישהו יסתכל עליהם, הוא יוכל להתרכז באדם עצמו ולא בגופו. מעניין לציין שהמילה "לבוש" נגזרת מהמילים "לא בוש", כלומר לא מתבייש.

היינו יכולים לחשוב שהנודיזם ההמוני של אותו הצלם, אינו אלא משחק נחמד ומשעשע, אבל שימו לב למסר שעומד מאחוריו: אלה רק גופים, לא בני אדם. הם לא מעניינים אותו בתור בני אדם - אמהות, אבות, חולמי חלומות, נותנים, חושבים. זה ממעט את המהות האנושית שלנו, זה משפיע על נשמותיהם של אותם משתתפים, וזה משפיע גם על נשמת החברה.

יש בעולם שלנו מספיק בעיות של בני אדם שמתייחסים אליהם כאל אובייקטים. אנחנו צריכים להחזיר אל כנה את ההתייחסות המהותית לכל אדם שנברא בצלם א-לוהים. הצלם אולי קבע שיא עולמי, אבל בואו לא נטעה לקרוא לזה "קידמה".