פגישותיי עם האפיפיור

איך מרגיש רב שנפגש עם אפיפיור?

בתור דור עשירי לשושלת רבנים, ואדם שכל חייו עסק בהוראת תורה ליהודים, נראה היה לי שהסיכויים שדבר כזה יקרה לי דומים לסיכויים שאזכה במדליית זהב באולימפיאדה. עולמי הוא מגדל השן של לימודי היהדות, ולא הוותיקן. חובשי הכיפות שאני רגיל לפגוש הם יהודים דתיים, ולא קרדינלים. עיר הקודש בה אני מבקר הכי הרבה אינה רומא, אלא ירושלים.

אבל לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, ולא רק שההשגחה העליונה הפגישה אותי עם אפיפיור, היא הפגישה אותי עם שניים.

לפני שאספר לכם מה היו נסיבותיהן של פגישות יוצאות דופן אלה, חשוב שתכירו מעט את הרקע האישי שלי. הוריי נולדו בפולין, וכשהייתי קטן הם היו מספרים לי על חייהם הקודמים שם. בחג המולד ובפסחא הם ידעו שאסור להם להעיז לצאת אל הרחוב. שכניהם שהלכו לכנסיה, היו מחפשים אחר אחד מאותם יהודים "רוצחי המשיח", שכפי שהדגיש הכומר שלהם בהטפה, היו אשמים בהריגת אלוהיהם. תקיפות על רקע אנטישמי היו תקריות כמעט יומיומיות, המחיר המובן שיהודים הבינו שעליהם לשלם תמורת מגורים במדינה לא יהודית. עצוב לומר, אבל בעיני היהודים, הנוצרים נתפשו כפושעים – משום שהם עצמם היו תמיד קרבנות.

רק שוטה, הם מעולם לא שכחו להזכיר לנו, יתכחש ללקח של דורות רבים כל כך

אם הוריי עוד העיזו לקוות שאולי יבוא יום בו כל זה ישתנה, השואה שמה קץ לכל מידה של אופטימיות שאולי הרשו לעצמם. לא, אין סיכוי, הם הסיקו מניסיונם, ולעתים קרובות חזרו והתרו בי ובאחיי שלא נשגה באשליות. כפי שהם ראו זאת, התהום שמפרידה בין "אנחנו" ל"הם", עמוקה ובלתי ניתנת לגישור. רק שוטה, הם מעולם לא שכחו להזכיר לנו, יתכחש ללקח של דורות רבים כל כך.

כך הפך בדמיוני האפיפיור לרמטכ"ל של צבא האויב. שום דבר אישי, במטותא מכבודכם, אבל בהחלט מספיק כדי לעורר חשד לגבי כל מחווה מצידו לשיפור מערכת היחסים בינינו.

זאת הייתה צורת החשיבה שלי כשהכרתי אדם שהיו לו קשרים עם הוותיקן, אשר הציע לעזור כשסיפרתי לו שבידי הכנסייה מצויים חפצי ערך יהודיים רבים, שהיינו שמחים להשיב לבעליהם המקוריים. בעזרתו הרבה, ולמרבה המזל, הוזמנו לספרית הוותיקן כדי לבחון כמה כתבי יד נדירים במיוחד, ולהתחיל לתכנן כיצד להביא חלק מהם לתערוכה בארץ.

ואז קרה עוד דבר יוצא דופן, שמסביר מה עושה יהודי חביב בן 70+ כמוני בארמון האפיפיור, מול מנהיגם של 1.2 מיליארד קתולים, וכפי שהתברר אחר כך, שבוע אחד לפני שחלה את חוליו האחרון.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני היה סוג שונה של אפיפיור. עם כל החשדנות שהוטבעה בי מאז ילדותי הצעירה, הייתי חייב לייחס חשיבות רבה למה שלמדתי על המנהיג הרוחני הזה, שבאופן אירוני למדיי נולד בפולין, לא רחוק מבית אבותיי. גיליתי שהוא אדם רגיש שאחד הדברים הראשונים שעשה כאשר נכנס לתפקידו כאפיפיור, היה ביקור באושוויץ, על מנת להביע חרטה על גורלם של ששת מיליוני הקרבנות.

יתרה על כן, הוא הפך לאפיפיור הראשון מאז 'פטרוס הקדוש', שביקר בבית כנסת. הוא נסע לכותל המערבי והותיר באחד מחריציו מסר יחיד ומיוחד, בו הוא מבקש מחילה על החטאים שעשתה הנצרות נגד היהודים לאורך הדורות. הוא גינה את האנטישמיות בתור "חטא נגד הא-ל והאנושות". הוא קבע קשר דיפלומטי עם מדינת ישראל. הוא שם בראש מעייניו אהבה, פיוס וריפוי פצעי העבר.

ומשום שהייתה לו חיבה עזה כלפי היהודים, הוא החליט לעשות דבר מדהים. מתוך מודעות לגילו המתקדם, הוא הביע משאלה אישית פרטית שנפרשה בפניי. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקש לקבל ברכה – ברכה ממנהיגיו הרוחניים של העם שהיה במשך זמן רב כל כך קרבן לשנאה מכוערת שאינה במקומה. כך הפכתי להיות חלק מ-150 רבנים וחזנים שיצאו לפגוש את האפיפיור ולמלא את משאלתו.

האם טעיתי כשהאמנתי באותו רגע, שיתכן שנוכל להשליך מאחורינו מאות שנים של חוסר הבנה וחוסר סובלנות דתית?

ובאותו רגע היסטורי, כששלושה מאיתנו צעדו קדימה כדי לומר את הברכה בעצמם. ציטטתי את המילים המובאות בתלמוד למקרה בו יהודי פוגש מנהיג גדול של אומות העולם: "ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם, שנתן מכבודו לבשר ודם."

האם טעיתי כשהאמנתי באותו רגע, שיתכן שנוכל להשליך מאחורינו מאות שנים של חוסר הבנה וחוסר סובלנות דתית?

מה עבר לי בראש?

שמעתי את העבר מדבר אליי. אני לא יודע איך יתכן שזמן רב כל כך נדחס באותם רגעים מועטים, כל כך הרבה דיונים והרהורים עברו במחשבתי, כולם מנסים לזכות בתשומת הלב שלי, כולם תובעים את הכרתי. חלקם היו מלאי כעס. חלקם סקפטיים. חלקם יעצו לי לשמור על דריכות. חלקם היו מלאי רגשות שמחה. כולם נלחמו כדי לזכות בהסכמתי. היה לי יותר מדי קשה להחליט אז, זה היה רגע יותר מדי חשוב מכדי שאוכל להגיע בו למסקנה.

אבל עם כל הקולות בתוכי שנאבקו על הקשבתי, נראה שאחד מהם היה בולט במיוחד. יכולתי להישבע שבוותיקן עצמו שמעתי את קולו של אבי, יהי זכרו ברוך, לוחש באזני, "אולי. אולי."

זמן קצר אחר כך הוזמנתי להיות חלק מקבוצה שהתלוותה לאפיפיור החדש, בנדיקטוס, שנכנס לתפקיד לאחר מותו של יוחנן פאולוס השני. וגם הוא, כאחד ממעשיו הראשונים בתור אפיפיור, נסע לאושוויץ כדי להתפלל, לבקש מחילה ולהישבע שהעולם התרבותי לעולם לא ירשה שזוועות איומות ונוראיות כאלה יקרו שוב. אני יודע שהאפיפיור הזה הוא גרמני שהביוגרפיה האישית שלו מותירה אותנו עם כמה סימני שאלה פתוחים. אני יודע שהוא עשה כמה טעויות חמורות בתגובתו למכחישי השואה מבני אמונתו. ובכל זאת, ראיתי אותו באושוויץ. שמעתי את דבריו. שוחחתי עימו. אני יודע שגם הוא, בביקורו בניו יורק, בחר ללכת לבית כנסת כדי להבהיר את רגשותיו החמים כלפי היהודים.

כידוע, האפיפיור בנדיקטוס ביקר בארץ לפני זמן מה. גם הוא התפלל בכותל. גם הוא הלך למוזיאון השואה. יש שאומרים שהוא לא אמר מספיק. אצל אחרים עדיין קיימת חשדנות ארוכת ימים וחזקה שהוא עומד בראשו של ארגון שלנצח יעמוד נגד קיומנו - לכל הפחות מבחינה תיאולוגית.

רק הזמן יגלה אם נוכל לבטוח בכנותן של מחוות הידידות החדשות האלה. אבל אני רוצה להאמין - ולראות במו עיניי את מה שאני יודע שאבותיי ואבות אבותיי מעולם לא היו מאמינים שיוכל להיות - שזה לא יותר מדי נאיבי ומנותק מהמציאות להיענות לניסיונות הפיוס האחרונים האלה במילה אחת: "אולי. אולי."