רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

שלבי האבלות, חלק ב': לאחר השבעה

ז׳ בשבט ה׳תשס״ט ז׳ בשבט ה׳תשס״ט 01/02/2009 | מאת לורי פלטניק

התמודדות עם נושאים רוחניים ורגשיים בהם נתקל האדם בימים הקשים של האבל.

*המאמר מבוסס על מנהגי האבלות לפי מנהגי אשכנז.

היהדות נותנת לנו גישה מופלאה ומובנית לאבלות, שכוללת שלושה שלבים. כשממלאים שלבים אלו בקפידה, הם מובילים אותנו מבעד לאובדן הטרגי והכאב, ומשככים אותם בהדרגה. אבלה אחת אמרה שמסעה דרך שלבי האבלות היה כמו שהִייה בפקעת הגולם. בהתחלה היא הרגישה קהת חושים ולא ממש חיה, ובכל זאת, בהדרגה, היא בקעה ממנה כמו פרפר יפהפה המוכן שוב לעוף.

האובדן נצחי, אבל ההחלמה הפסיכולוגית, הרגשית והרוחנית שמתרחשת בכל שלב ושלב, חיונית ובריאה.

הנושאים שנידונו בחלק הקודם:
שלב ראשון: שבעה
יושבים שבעה
סידור בית האבלים
אחרי בית הקברות
זמני השבעה
ביקורי תנחומים
תפילות
יציאה מבית האבל
"שבעה" של שלושה ימים
לקום מהשבעה

חלק זה יסקור את הנושאים הבאים:
שלב שני: שלושים
שלב שלישי: תקופת השנה
יזכור: הזיכרון השנתי
יארצייט– יום השנה
גילוי מצבה
ביקור בבית הקברות
אבלות ושכול
 

 

* * *

 

שלב שני: שלושים

שלושים הימים הראשונים לאחר הקבורה (שכוללים בתוכם את ימי השבעה) נקראים שלושים.

רוב ההגבלות שחלו על האבלים במהלך השבעה מוּסָרות. במהלך 23 הימים הבאים, האבלים יכולים לצאת מבתיהם ולחזור לעבודתם. עם זאת, הם צריכים להגביל בחדות את מעורבותם החברתית בימים אלה, ובהחלט לא להשתתף ביציאות חגיגיות למקומות בהם נשמעת מוזיקה. האבלים אינם מתגלחים או מסתפרים בימים אלה.

האדם עדיין אבל, אבל במשך ימי השלושים, ההלכות מאפשרות חזרה הדרגתית לחיי היומיום. לא בריא לאבלים לזנק מהשבעה הישר אל הרוטינה השגרתית. הם עדיין מתאבלים, למרות שהכאב החד כבר כמעט והפך לנסבל. טבעי שיגיעו רגעים של עצב עמוק וגעגועים, ואותן הגבלות בודדות מזכירות לסובבים אותם שזהו תהליך שבהחלט לא בא אל קיצו.

לאחר תום השלושים (אם זו לא אבלות על הורה), מסתיימת האבלות הרשמית. כלומר, לא אומרים יותר קדיש והאבלים יכולים לחזור לפעילותם ללא כל הגבלה.

למה דווקא שלושים יום? לוח השנה היהודי נקבע על פי הלבנה. כמו שהירח נחסר ומתמלא במחזוריות מעגלית, תקופת 30 ימי האבלות היא הזדמנות לסגירת מעגל רגשי שלם. התהליך מתחיל בלוויה ובימים הראשונים של השבעה, כשאז לא נראה אף שביב אור. עם חלוף הזמן, האור חוזר בהדרגה, ומתמלא יותר ויותר. 30 ימים הם מחזור זמן חשוב, זמן להתחדשות ולאחיזה במציאות חדשה.

מובן שהאבלים עדיין חשים את כאב האובדן, אבל היהדות מבינה שעד לרמה מסוימת, הזמן יכול להקל ולרפא את הכאב. היכולת לחזור לחיי היומיום בצורה חופשית, עוזרת להשיג את ההחלמה הזאת. השבעה הייתה התקופה הקשה ביותר, השלושים היו תקופה קשה מאוד, ובשלב הזה רע. עם הזמן זה ילך וישתפר.

 

* * *

 

שלב שלישי: תקופת השנה

רק מי שאיבד הורה, נחשב אבל במשך כל 12 החודשים מיום הקבורה (כולל ימי השבעה והשלושים), ומוגבל במספר דברים אותם נפרט בהמשך. מדוע קיים שלב אבלות נוסף רק על הורים?

מבחינה פסיכולוגית ורוחנית, החיבור שלנו להורים הוא מערכת היחסים הראשונית שמגדירה מי אנחנו כבני אדם. לכן, אובדנו של הורה דורש תקופה ארוכה יותר של הסתגלות.

תקופת זמן זו מובילה אותנו למצב עמוק של הכרת תודה על כל מה שהם העניקו לנו ועל כל מה שעשו. כילדים, אנחנו עוברים את רוב זמננו על תקן של מקבלים, וההורים שלנו, מעצם היותם הורים, כמעט תמיד נמצאים בצד הנותן. קשה מאוד להודות מפרספקטיבה של קבלה (לכן קשה לילדים שלנו להגיד תודה). במערכת יחסים בה קשה במיוחד לבטא הכרת תודה, הזמן הזה עוזר לנו להתמקד בהכרה בכל הטוב שההורים שלנו ניסו ברוב מאמץ להעניק לנו, בדרך הטובה ביותר שביכולתם.

ההורים מסמלים גם ערכים ואידיאלים, הם מהווים מעין באי כוח של א-לוהים בעולם הזה

ההורים מסמלים גם ערכים ואידיאלים, הם מהווים מעין באי כוח של א-לוהים בעולם הזה. הם מנסים להקנות לנו בדרכם כלים חיוניים לחיים. תקופת האבלות המתמשכת הזאת מביאה להכרה שלאובדן מערכת יחסים כזאת קיימות השלכות רוחניות עמוקות.

אחרי השלושים, החיים מתחילים אט אט לחזור לשגרה. מותרת התרועעות בחברה, אבל המרדף אחר בילוי ובידור, בייחוד בדברים שמעורבת בהם מוזיקה, נמנע. מותר לקחת חלק אקטיבי בפעילויות עסקיות. עם תום השנה, האדם יוצא מגדר אבל.

 

* * *

 

ימי זיכרון שנתיים – יזכור

תפילת ה'יזכור' נאמרת בבית הכנסת במועדים קבועים:

 

  • יום כיפור

     

  • היום האחרון של פסח

     

  • בשבועות (בחו"ל שיש שני ימים הוא נאמר ביום ביום השני)

     

  • שמיני עצרת (שמחת תורה)

 

אנחנו עוצרים להיזכר ביקירינו, דווקא בחגים הבולטים, משום שהחגים מבטאים ימי שמחה משותפים לכל עם ישראל. אנחנו מכירים בכך שאנחנו היהודים עדיין נמצאים כאן, רק בזכות אלה שקדמו לנו, אלה שבחרו להיות יהודים - לעתים בניגוד לכל הנסיבות. החיבור לדורות שעברו ולאחרים שנפטרו נעשה ביזכור.

בחלק מבתי הכנסת, לפני תפילת היזכור הפרטית, כל הקהל אומר יזכור לזכר קרבנות השואה, והחיילים שמסרו את נפשם למען מדינת ישראל.

באחר הצהריים שלפני מועדים אלה, כשמכניסים את החג, מדליקים בבית נר נשמה לזכר הנפטרים. נרות אלה בוערים כ-24 שעות רצופות, ואפשר לקנות אותם בכל סופרמרקט.

תפילת יזכור נאמרת בימים אלו בתפילת שחרית, בערך באמצע סדר התפילה. אלה שמעולם לא היו אבלים יתבקשו לצאת מההיכל, בעוד שאלה שישבו שבעה בעבר יישארו. בדרך כלל מישהו יאמר כמה מלים קצרות, ואז כולם יקראו את התפילות כמחווה אישית למען הנפטרים.

אנחנו מתפללים שבזכות נאמנותנו ונדיבותנו, בורא עולם יכיר במקור החדש של הזכות לנשמה שזכרה משפיע על מעשינו.

וכשהחג מסתיים, אל תשכחו לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר.

 

* * *

 

יארצייט – יום השנה

מידי שנה, ביום השנה העברי של הנפטר, יש לערוך טקס זיכרון מתאים. יש אנשים המקפידים לעשות את הדברים הבאים:

 

  • להדליק נר זיכרון בבית בלילה שלפני, משום שעל פי היהדות היום החדש מתחיל בלילה.

     

  • לתת צדקה לזכות הנפטר.

     

  • ללמוד תורה באותו יום. לקרוא בספר העוסק ביהדות או ברעיונות תורניים, או לקבוע לימוד עם מישהו מהקהילה.

     

  • לומר קדיש. מי שלא יכול, ידאג שמישהו אחר יאמר במקומו. במידת הצורך צרו קשר עם בית כנסת או ישיבה.

     

  • להביא כיבוד לבית הכנסת באותו יום או לערוך קידוש בשבת שחלה בסוף אותו שבוע.

     

  • לצום במשך היום.

 

חשוב לציין שביהדות ממעטים בערך יום ההולדת - לא מזכירים את יום הולדתו של נפטר, אבל מקפידים לציין את יום השנה לפטירתו.

למרות שיום הלידה מחזיק בכל הפוטנציאל של החיים הבאים, יום המוות הוא שמראה למה הפכנו בסופו של דבר

התלמוד משווה זאת לספינה. כמה מוזר שאנחנו עורכים חגיגה גדולה כשספינה עומדת להפליג לדרכה, ובכל זאת, כשהיא מגיעה ליעדה, לא עושים כלום. זה באמת היה צריך להיות להיפך.

למרות שיום הלידה מחזיק בכל הפוטנציאל של החיים הבאים, יום המוות הוא שמראה למה הפכנו בסופו של דבר. הערך שלנו נאמד על פי כמה מהפוטנציאל שלנו התממש. האם מיצינו בחיינו – בזמן שהוקצב לנו - את מיטב יכולותינו, כדי להיות מה שאנחנו?

כשיקירינו נפטרים ונשמתם חוזרת לכור מחצבתה, אנחנו מתאבלים על זה שהם הלכו מאיתנו, אך עם זאת זוכרים מה הצליחו להשיג בחייהם. טקס האזכרה השנתי הוא הזמן להרגיש את העצבות – אבל גם לחגוג את מה שהם היו ואת החיים שהם חיו.

 

* * *

 

גילוי מצבה

גילוי המצבה נותן כבוד לגוף שאירח את הנשמה. נוהגים שלא להציב את המצבה בעת הקבורה, אלא לקבוע את האבן מאוחר יותר. יש שעושים זאת מייד אחרי השבעה, בעוד שאחרים ממתינים לזמן מאוחר יותר במשך השנה.

לאחרונה משתמשים במונח "הקמת מצבה" עבור מה שנקרא "גילוי מצבה". אנשים הקרובים למשפחה מוזמנים לבית הקברות שם, מגלים האבלים את המצבה המכוסה בבד.

הטקס קצר בדרך כלל. אומרים תהילים, ולרוב האנשים משוחחים ומשתפים זה את זה במחשבות על הנפטר. אפשר להשתמש בכמה מהרעיונות הבאים בגילוי המצבה:

משמעות המלה "צור" היא אבן, והיא גם אחד מכינוייו של א-לוהים. הפעם, אנחנו מזכירים לעצמנו שא-לוהים הוא צורנו, הוא הכוח והמשען שלנו. הוא תמיד איתנו, תמיד נמצא כדי לנחם אותנו גם בזמנים הקשים.

האבן מסמלת גם נצחיות, כמו אבן הפינה בבית המוצבת כדי להישאר שם לתמיד. ומה נצחי ביקירינו? - מעלותיהם הנצחיות שעליהן אנחנו יכולים עדיין להישען. הם ממשיכים לחיות, משום שהם השפיעו עלינו ברבדים העמוקים ביותר. אנחנו בונים אבן מצבה וזוכרים שהם בנו בחייהם – במעשיהם, באישיותם. לעולם לא נשכח אותם.

האדם נברא בצלם א-לוהים. לא מדובר בדמות גשמית, אלא בדמות פנימית ונצחית: נשמת האדם.

 

* * *

 

ביקור בבית הקברות

למרות שניתן לבקר בבית הקברות בכל עת שהיא לאחר גילוי המצבה, יש ימים מיוחדים בהם נוהגים לעלות לקבר:

 

  • ביום השביעי, לאחר תום השבעה.

     

  • בשלושים.

     

  • בסיום שנת האבל הראשונה.

     

  • ביארצייט – כל שנה ביום השנה לפטירה.

     

  • ביום שלפני ראש השנה.

     

  • ביום שלפני יום כיפור.

 

מדוע דווקא בימים אלה? מטבעם, אלה זמנים מעוררי מחשבה, בהם האדם מתמקד במה שחשוב באמת בחיים. עליה לקבר של יקירינו פותחת אותנו וגורמת לנו להבין שאנחנו זקוקים לעזרה בהרבה תחומים בחיים. אנחנו מתפללים לבורא עולם בזמנים אלה, ומבקשים מיקירינו שיעתירו עלינו וימליצו עלינו טוב.

המנהג היהודי הוא לא להביא פרחים לקבר, אלא להניח עליו אבן פשוטה. במקום לבזבז כסף על פרחים – שלא מועילים לנפטר בכלום – עדיף לתרום צדקה לזכרו, מה שעוזר להעלות את נשמת הנפטר.

המנהג היהודי הוא לא להביא פרחים לקבר

הנחת האבן הקטנה מהווה אות לכך שהיינו שם – לא כדי שהנפטר ידע, משום שנשמתו כבר יודעת הכל. אלא כדי שאנחנו נדע. אנחנו, הגשמיים, זקוקים למעשים גשמיים שיביאו לביטוי מוחשי את מציאות היותנו שם. האבן היא "כרטיס הביקור" של המבקר. פרחים נובלים, אבל האבן הקטנה והפשוטה, סמל לנצחיות, מייצגת את נאמנותנו הנצחית לשמור את זכר הנפטר. הקשר בינינו ממשיך לחיות ולעולם לא ימות.

אנחנו מכבדים את גוף הנפטר בלוויה מכובדת, רק מתוך ההכרה שהגוף התקדש מכיוון ששימש משכן לנשמה ושירת אותה. כך מובן מדוע עדיף שהמצבה תהיה פשוטה וצנועה, ובכסף שנותר, לעשות דברים בעלי משמעות רוחנית שישפיעו לטובה על נשמת הנפטר.

 

* * *

 

אבלות ושכול

תהליך האבלות אינו קל, והדרך היהודית מספקת מסגרת שנותנת לאבלים לחוש את בדידותם, מפרידה אותם מהעולם החיצון ואז, בהדרגה, מחזירה אותם שוב לחברה.

הרב שמשון רפאל הירש כותב בספרו 'חורב', שכשאנשים נתונים באבל, הם חשים באופן פיזי את החלל שנוצר בהם. זהו מצב כואב במיוחד, משום שהמניע הבסיסי בכל אדם הוא השאיפה לשלמות.

שלביו השונים של האבל, מאפשרים לנו לקלוט את האובדן. בסופו של דבר אנחנו מבינים שהחור הריק אינו עמוק או רחב כמו שהרגשנו בתחילה.

הזמן אכן מרפא. אבל לא בגלל שאנחנו עסוקים והזיכרונות מתעמעמים. עם הזמן מגיעה האובייקטיביות. אנחנו מבינים שהאדם שאנחנו עכשיו הוא גם תוצאה של האדם שאיבדנו. חלק מהאלמנטים באישיותנו, במעשינו ובערכינו, נובעים מאותה נשמה יקרה ומחוויית האובדן.

הגוף, מהיותו סופי, מת. אך הנשמה, מהותו של יקירנו, נצחית. החיבור בינינו ממשיך לחיות. המציאות הזאת מתחילה למלא אט אט את הריק, אך לא לחלוטין. לעולם לא נוכל לתפוס לגמרי את נצחיותה של הנשמה. תמיד ייוותר משהו מאותו חלל פנימי. אנחנו בני אדם המוגבלים ביכולתנו להכיל באמת את הנהגות הא-ל ואת החיים שלאחר המוות.

ינחם ה' את כל אבלי ציון וירושלים

*מובא ברשות מתוך "Remember My Soul" מאת לורי פלטניק

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן