שבת הוא יום בו התורה אוסרת לעשות כל מיני דברים שרוצים. אסור לכתוב, אסור לבשל, אסור להדליק ולכבות חשמל. אסור אפילו להזיז כל מיני דברים שהם 'מוקצה'. זהו יום בו יש מגבלות רבות מאד על 'חופש התנועה והפעולה'.

ועכשיו, נתבונן בפרדוקס. כי שבת הוא יום של שמחה ורוממות הרוח! השיר השגור בפיהם של יהודים שומרי שבת - הנחשב כמעט 'המנון' - הוא: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג".

היאך מסתדרים שני אלו יחדיו? הכיצד יתכן שלמרות כל המגבלות הללו, מאפיינת מידת השמחה את מהותו של יום זה? איך אפשר שביום בו יש כל-כך הרבה איסורים, ימצא אדם מרגוע לנפשו?

האם אמנם קרוצים שומרי שבת מחומר אחר, עד כדי שהם שמחים במגבלות ובסייגים, ואינם ששים דווקא בחיים של חירות – שהיא הצורך הבסיסי של כל בעל חי?

כדי לרדת לשורש העניין. נפתח במשל ממשחק הכדורסל.

ראיתם מימיכם ספר חוקים של משחק זה? כולו מלא איסורים ו'קנסות'!

אם מסתכלים רק על האיסורים, זה נראה משחק נורא משעמם, ותמיהה יש לנו על מי שירצה לשחק בו.

מי שמקפיץ כדור עם שתי ידיים - הקבוצה שלו מאבדת את הכדור. כנ"ל, מי שהולך שני צעדים מבלי להקפיץ. האחרון שנוגע בכדור לפני שהוא יוצא מהמגרש – מפסיד לקבוצה שלו, ומי שמשאיר את הכדור בידו זמן רב מדי, גם הוא מפסיד. ואל תדמו בנפשכם ש'זמן רב מדי' הוא חצי שעה. הכל נמדד בשניות בודדות! ומי שמכה בחברו אפילו מעט, מכריזים כנגדו 'פאול' אפילו אם הדבר נעשה בטעות ובשוגג!

אם מסתכלים רק על האיסורים, זה נראה משחק נורא משעמם, ותמיהה יש לנו על מי שירצה לשחק בו. אך לא כך הדבר! כל מי שרואה את המשחק בעיצומו, דווקא מתרשם מן החיים המפכים בו, מן הקצב בו הכל זורם, מן ההנאה של השחקנים.

איך זה מסתדר? מליון חוקים, איסורים ו'עבירות', ומשחק מהנה – האמנם?

האם אין כאן פרדוקס?

התשובה היא פשוטה.

החוקים אינם פוגעים בקצב המשחק, אלא אדרבה – מאפשרים אותו. בלי החוקים, היה הכל בלגן אחד גדול. שחקן אחד היה מחזיק בכדור עד שכולם משתעממים ונרדמים, ואז זורק אותו לסל. כולם היו מרביצים ורצים מפה לשם בלי מטרה מוגדרת... בקיצור, הבלגן היה חוגג.

החוקים לא נועדו, אפוא, לדכא את רוח המשחק, אלא לאפשר אותו. החוקים לכשעצמם יבשים אמנם, אבל הם יוצרים מסגרת למשחק מלא חיים והנאה, שלא יגיע אלא בשמירה הדוקה על המסגרת. דווקא כשיש העדר מסגרת – אז ייווצר דיכוי ה'חיים' של המשחק.

הנמשל הוא, כאמור, יום השבת. חוקים רבים יש ביום זה, ומטרתם למעט את העשייה. ומדוע?

כי רק כך אפשר לשחרר את הנפש מכבלי העשייה הגשמית. הנפש שואפת לחירות, ואין היא חשה בחירות זו אלא כאשר יש מסגרת שמונעת הפרעות.

כאשר העיסוקים הם גשמיים, הם מפריעים את רוממות החיים. הם הרי נוגעים ברובד הנמוך יותר והפחות 'רלוונטי' של חיי הנשמה, ולכן רק כאשר הם שובתים... רק אז יכולה הנשמה למצוא את הביטוי שלה הנעלה ביותר.

אז יש זמן פנוי לזמירות. לדברי תורה. לסעודה משפחתית. להשקעה נוספת בתפילה. לתשומת לב לצורכי הנשמה שבמשך ימי המעשה לפעמים מתעלמים ממנה.

הגבלת המעשים אינה הגבלה. היא חירות של הנפש ברובד הנעלה ביותר שלה. רק המקבל עליו את ה'עול' של ההגבלה הזו, יוכל למצוא שבעצם זו הדרך להגיע אל ההתעלות.

ישמחו במלכותך שומרי שבת!