השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשצילצל הטלפון בפעם הראשונה, אבל עדיין ישנתי. אחר כך הוא צלצל שוב ב-5:45, ונתתי למזכירה האלקטרונית לענות בעודי מאזין, מנומנם. המשפחה של אשתי הייתה על הקו. מייד קלטתי מה הם עומדים לומר: חמותי נפטרה לפני כמה שעות.
הלם, התעשתות, בלבול, חרטה, תסכול. כל הרגשות הללו ועוד רבים אחרים שטפו אותנו כשנאבקנו לסדר את תכנית הזמנים, ולהרכיב צבא קטן שישמור על הילדים בזמן הקצר שאשתי ואני לא נהיה באזור.
לאורך כל הדרך חשתי נקיפות מצפון מייסרות. האם הייתי אנוכי מדי כשלא עודדתי את אשתי לבקר את אמה לעתים קרובות יותר? האם לא היה עליה להתאמץ יותר להגיע לבקר את אמה החולנית - אלמנה שחיה לבדה ביחידה מקסימה בדיור מוגן? הפכתי והפכתי במחשבות הללו. אשתי המסכנה, האם הוספתי צער על צערה?
החלטתי שלפחות אעשה כמיטב יכולתי להקל עליה בתהליך האבל.
'שבעה' היא תקופת אבלות בת שבעה ימים, שבאה לאחר הקבורה. מטרתה של השבעה היא לאפשר לאבלים להתאבל באופן אינטנסיבי, ולהכין אותם להמשך החיים. במשך השבוע באים חברים, שכנים ומכרים לביקור קצר כדי לנחם את האבל. והנה כמה דברים שלמדתי במשך שבוע האבלות של אשתי:
שיעור ראשון: השבעה היא לא שום דבר אחר חוץ מאבלות. נכון, אם את אמא, את חייבת לעשות כמה דברים שאף אדם אחר לא יכול - כמו תמיכה רגשית, הדרכה והוראות האכלה לילדים. כל השאר נדחה, מעוכב וממתין למועד אחר. שנו את ההודעה במזכירה האלקטרונית, כוונו את האימייל לתגובה אוטומטית, ותלו הודעה על דלת המשרד שלכם.
שיעור שני: הגבלת זמני הביקור. אנחנו תלינו מודעה עם שעות הביקור על דלת הבית, ודאגנו לכך שאנשים יבינו שהם לא יכולים להגיע אחרי 9:30 בערב. אחרת, אנשים מגיעים בכל זמן. בכל מקרה, תשאירו דפים ועט על הדלת, כדי שאנשים יוכלו לכתוב את הודעותיהם. יש אנשים שנסעו מרחק רב, רק כדי לגלות שאיחרו את שעות הניחום, ועדיין רוצים למסור את תנחומיהם.
שיעור שלישי: צרו קשר עם כל מכריכם, וידעו אותם במה שקרה. חוג החברים והמכרים שלכם הרבה יותר רחב ממה שאתם משערים. חוג החברים בעבודה, החוג המשפחתי, בתי הספר של הילדים, מעגלים חברתיים בקהילה, קרובי משפחה רחוקים וכו'. נסו לחשוב על כולם, והיעזרו באחרים כדי להפיץ את המידע. אני שלחתי הודעות לשלוש רשימות תפוצה שונות, ועדיין פיספסתי הרבה אנשים. כל מי שמכיר אתכם ירצה מאוד לדעת על כך ולבוא לנחם. ועם כל זאת, גם אם תשכחו מישהו – זה הזמן שסולחים לך על הכל.
שיעור רביעי: העניקו לבן/בת זוגכם האבל/ה כל מה שביכולתכם להעניק. העצה הטובה ביותר שחבר לעבודה נתן לי, הייתה לקחת חופשה של שבוע מהעבודה. זה מה שעשיתי. התרוצצתי ואירגנתי דברים כדי להקל על החיים, ארוחות צהריים מסודרות והפתעות של קפה ונשנוש. זה בהחלט קירב בינינו. בדרך כלל אני עובד שעות ארוכות, אז זה שלקחתי חופשה מהעבודה, אמר המון לאשתי. היא ידעה שאני נותן לה את כל כולי. והשכנים שלנו ידעו שמשהו לא כשורה, כאשר למחרת הלוויה ראו אותי מסתובב ברחוב בעשר בבוקר עם עגלה…
שיעור חמישי: רשמו את שמותיהם של כל אלה ששולחים ארוחה, עושים לכם טובה, שומרים על הילדים במשך שעה, כל דבר שהוא. התודה עושה הרבה לאנשים, ואשתי רצתה לבטא את הכרת הטוב שלה לכל אלה שהקלו על אובדנה. בתחילה חושבים שנוכל לזכור את כולם, אבל בסוף זה נהיה יותר מדי. מלבד זאת, אגדו יחד את כל המכתבים, המברקים וההודעות שקיבלתם. מנחם לקרוא אותם גם לאחר חודשים רבים.
שיעור שישי: אתם, המנחמים: כשאתם מגיעים לבקר, זכרו שאתם עושים זאת כדי להיטיב עם האבל. השבעה היא המקום האחרון בעולם שבו מתאים לדבר על עצמכם, גם אם אתם הטיפוסים הכי מעניינים בעולם. סיפוק שעת בילוי לאגו שלך ייגבה כוחות פיסיים אדירים מהאבל. כמו כן, אף פעם אל תתווכחו על שום דבר עם האבל. אף פעם! תשאירו את זה בחוץ. לפחות חכו עד שהשבעה תסתיים.
שיעור שביעי: אם יש בבית האבל מניין לתפילת שחרית, אפשר להגיש קפה, מיץ, פירות, עוגיות וכד', עבור אלה שצריכים לצאת ישר לעבודה. לפעמים מגישים כיבוד בבית האבלים כדי לזכות את נשמת הנפטר בזכות אמירת הברכות על האוכל. אבל יחד עם זאת, כשאתם נכנסים לבקר במשך השבעה, אל תצפו לאוכל ולבילוי. התמקדו באבל, ולא בתיאבון שלכם. שיחות הקפה שלפעמים מתפתחות במטבח, הן ממש לא במקום כשבסלון יושב האבל. רק שיחה אחת צריכה להתנהל. זה מה שנותן כבוד למנוח ולאבל. מובן מאליו שבחלקים אחרים של הבית אפשר לשוחח על שיעורי בית ונושאים אחרים, כל עוד הם לא נשמעים. השבעה היא לא מסיבה.
שיעור שמיני: מלבד במקרים של עומס במנחמים, נראה לי שביקור שנמשך פחות מעשר דקות הוא קצר מדי – אלא אם אתה נשיא ארצות הברית, או משהו בסדר גודל דומה. ה' יסלח לך על שיבוש סדר היום העמוס שלך, אם לא השארת ילד לבד באמבטיה. ובבקשה, אל תשכחו לנתק את הסלולארי.
שיעור תשיעי: אז על מה תדברו? בקשו לראות תמונות מחייו של המנוח. בקשו מהאבל לתאר את הזמנים היפים בחיי הנפטר. כיצד ועל מה הוא היה רוצה שיזכרו אותו? באיזה אופן אתם תזכרו אותו?
שיעור עשירי: לעולם אל תניחו שהאבל דאג לעשות כל דבר שהוא. האבלים מנותקים וחסרי חוש התמצאות. ראיתי (באמת!) אבלים שמסתובבים בלי לאכול, כי כולם חשבו שהם בטח אכלו. אל תחשבו כך. האבלים שקועים במחשבותיהם. הם אולי זקוקים לקניות, לעזרה בשליחויות קצרות, להסעות, לשליחת מכתבים, לניהול כמה שיחות טלפון דחופות, לטיול עם הכלב, להחלפת חיתול לתינוק וכו'. מי מכבס, ומי שוטף את הרצפה וחדרי השירותים? כל אלה תפקידים חשובים. האבלות שוחקת מבחינה גופנית, והם יושבים רוב שעות היום עם המבקרים. הניחו ששום דבר לא נעשה. אל תשאלו "יש משהו שאפשר לעשות?" אלא פשוט עשו משהו. ויותר טוב, עשו משהו ואז תשאלו, "יש עוד משהו שאני יכול לעשות?"
שיעור אחד עשר: ודאו שמישהו אחראי לארגן כיסאות, לנקות, לכוון את התנועה, לקבל משלוחים וכו'. מישהו צריך להיות מפקח ראשי וסדרן. במקרה שלנו, אני קיבלתי את כל המנחמים בבואם וליוויתי אותם בצאתם. זה עזר לשמור על תחלופה סדירה וזורמת, והקל גם על אלה שחשו אי נעימות בזמן הכניסה והיציאה.
שיעור שנים עשר: כאשר ימי השבעה מסתיימים, אל תצפו שתחושת הקלה תציף את האבל לפתע פתאום, או שהעצבות תתנדף כהרף עין. זה לוקח זמן. לכן, כשאתם רואים שהאבלים לוקחים שוב חלק בחיים, התייחסו אליהם באופן מתחשב. שימו לב תמיד לאבלים. הם עדיין ירצו לשוחח על האובדן שלהם. ההרגשה שנשארים פתאום לבד לאחר השבעה, היא תחושה נוראית, אפילו לאנשים מופנמים מטבעם. בלו באופן אישי עם האבל לאחר השבעה, רק בשביל להיות איתו. החזרה למצב הטבעי יכולה לקחת שנה או יותר.
שיעור שלושה עשר: דאגו לכך שמישהו יאמר קדיש בבית הכנסת מדי יום בשנת האבל. הקדיש ממלא את החלל הרוחני שנוצר כעת בעולם, ויש בו תועלת אדירה לנפטר. אנחנו דאגנו גם שאנשים ילמדו את כל המשנה לעילוי נשמתה של חמותי.
שיעור ארבעה עשר: קבלו על עצמכם מעשה טוב או הנהגה טובה לזכר הנפטר. בני ואני לומדים מדי יום רעיונות תורניים קצרים. לפני שאנחנו מתחילים, אנחנו אומרים שזה לעילוי נשמת סבתא (ואומרים את שמה המלא). הלימוד המשותף הזה גם מחבר בינינו באופן מיוחד.
שיעור חמישה עשר: כתבו מעין צוואה מוסרית שהמנוח היה משאיר אחריו לילדיו, נכדיו, בן/בת הזוג וידידיו. ביקשתי מאשתי לכתוב מה הייתה אמא שלה אומרת לילדים שלה, אילו ידעה שלעולם לא תשוב לראותם. זאת יכולה להיות חוויה מאוד עוצמתית ומטהרת.
אם יש לכם עצה נוספת, אנא, כתבו אותה בתיבת התגובות שלמטה, כדי לעזור לאחרים להתמודד עם זמנים קשים בחייהם.
נכתב לעילוי נשמת שיינע רישא בת נח לייב
(13) טליש, 28/1/2019 21:04
יפה מועיל ורלוונטי. תודה רבה
(12) יעל, 7/7/2014 17:36
המלצה לאבלים
כמי ש"זכתה" לשבת שבעה פעמיים , למדתי בעקבות טעות איומה. באבל הראשון על אבי ז"ל קרעתי את הגופייה הפנימית שהייתה עלי ולא את הבגד החיצוני- דבר שהסב לי צער גדול מאוד במהלך כל השבעה, כי לא יכולתי להחליף את הבגד במשך כל השבעה. באבל על אמא ז"ל כבר הייתי "חכמה" לאחר נסיון וקרעתי את הבגד העליון כך יכולתי להחליף את החלק הפנימי מדי יום. זהו צער שאפשר בהחלט להתקל בו בלי שהתכוונת לכך. לצערי, לא היה לי מישהו שהסביר לי ונאלצתי להוסיף סבל על סבל. אז שלא נדע עוד צער ונזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולתחיית אהובינו שהלכו למקום רחוק מאתנו.
(11) לימור, 19/12/2009 06:42
לחשוב קצת לפני
למי שכתב את הכתבה הרגשתה יסורי מצפון על כך שלא התנהגתה יפה לאמא של אשתך עוד בהיותה בחיים ,אני ממליצה לכולם להתייחס להורים בכבוד הם לא ברורים מאליו,אבא שלי מת מדום לב ויש לי הרבה חרטות וכעס על אחרים והוא רק בן 57,לגבי מנהגי אבלות חבר של אבא שלי לא בא ללויה ולא בא לשבעה וזה מעליב מאוד ,אז תמצאו זמן ותנחנו אבלים ועל תעזבו אותם אחרי השביעה הרי עולמם נהרס,.
(10) , 11/4/2009 08:25
אל תעזבו את האדם הקרוב ביותר למת, מיד עם תום השבעה.
בעלי נפטר באופן פתאומי בגיל 62, אני נשארתי בהלם ואבל קשה ביותר. מלבד שתי בנותי שלא עזבו אותי, האדם הקרוב ביותר אלי זו אחותו (גיסתי). אולם היא לא הגיעה אלי אפילו פעם אחת כדי לחבקני, לתת כתף לחזק, אעפ"י שמעולם לא רבנו ויחסנו עד אותו רגע היו טובים. אינני יודעת מדוע, אבל זה הכאב הגדול ביותר שלי כרגע, העובדה שנעזבתי מיד עם מותו של בעלי. הבית מצוי בבדידות קשה.
(9) אנונימי, 3/12/2008 16:22
סליחה למי שלא ניחם
בעקבות כמה תגובות חשוב לי לומר שלא תמיד מסתדר להגיע לניחום. יש צורך לעשות מאמץ, אך אסור לכעוס על מי שלא הצליח. הרי זה לא מתוכנן. פתאום באמצע החיים זה קורה. האבל אכן מתנתק מהכל אך לאחרים החיים נמשכים, מה לעשות... לא תמיד שומעים בכלל בזמן, וגם אם כן, קורה שממש רוצים אך לא מסתדר להגיע, ומצד שני לא נעים להתחיל להתנצל ולהסביר הסברים ולתרץ תירוצים, אז פשוט לא מגיעים ועוברים הלאה. לא לסלוח? לנתק מגע? זה נראה לי הגזמה פראית. במיוחד למישהו שכן הגיע ללויה - הרי זה נהדר. הוא עשה מאמץ תוך שעות ספורות או יום להתפנות כדי לכבד אותך במה שנראה לו כזמן הכי משמעותי בשבילך. גם אם טעה בהערכתו מגיעה לו הערכה ולא כעס.
אנונימי, 17/1/2012 07:16
הגזמה פראית?!?!
שבוע שלם. שבוע. לא מצאת זמן? נכון שהחיים שלך לא נעצרו, אבל טיפה הזדהות עם החיים שלו ששבתו!!! טווח של שבוע הוא מספיק בהחלט למי שבאמת רוצה.
(8) אנונימי, 11/11/2008 09:19
תודה רבה
רציתי להודות לרב. העצות מאוד מועילות! יה"ר שניפגש בשמחות
(7) אנונימי, 9/11/2008 13:23
ל-2, 3, 6 או "לבוא להלוויה או לניחום"
בס"ד
מהצד של המנחמים, יצא לי כמה פעמים לבוא רק ללוויה או רק לשבעה.
חשבתי שאם אני באה ללוויה, כבר כיבדתי את המנוח/ה והאבלים, ויצאתי ידי חובה.
רק כשלא יכלתי לבוא ללוויה, באתי לנחם, אבל בהרגשה שלי זה היה פחות טוב.
אישית, לאחר שקראתי את התגובות שלכן, אי"ה, אני אשתדל להיות יותר מודעת לחשיבות הניחום, אפילו אם הייתי בלוויה.
אני מניחה שעוד אנשים יושפעו מהתגובות וישנו את התנהגותם.
וזה מראה את החשיבות של הפתיחות והשיתוף.
אני מציעה לכן לשתף את מי שנפגעתם ממנו, ושחשוב לכם לחדש את הקשר איתו.
ואסיים "המקום ינחם אתכם, ושלא תדעו עוד צער"
(6) רבקה, 9/11/2008 03:48
תגובה ל-2
מכירה את זה מהאבילות הראשונה שלי - זה היה על אבי ז"ל.
אלה שעשו את זה - לא היו קרובים במיוחד - אז הם פשוט הפסיקו להיות חברים שלי.
את שואלת "איך סולחים?". האם הם ביקשו סליחה בכלל? אם לא - לא נראה לי שצריך לסלוח.
אבל,
אם את שואלת "איך לצאת מהכעס והעלבון", ז"א יש לך רגשות שליליים - ומהם את רוצה לצאת.
אם זה, כמו במקרה שלי, אנשים שאינם קרובים במיוחד - אז את פשוט יודעת שאלה אנשים לא רציניים - ואין מה להשקיע בקשר ביניהם.
אם אלה אנשים קרובים - נראה לי שאין מנוס אלא לדבר איתם ולהסביר להם שנפגעת.
ומאחלת לך שתצאי מזה מהר.
(5) משה, 8/11/2008 15:30
לא שופט
אבא שלי נפטר לפני 9 שנים ואני עדיין בוכה כל פעם שמשהו מציף לי את הכאב, כמו המאמר הזה לדוגמא.
בשבעה הערכתי את כל מי שטרח ובא, אבל לא כעסתי על מי שלא בא.
למען האמת אני לא מבין את אלה שזוכרים כל אחד שבא לשבעה.
הייתי מרוכז בכאב הנוראי (זה היה מאוד פתאומי ולא צפוי) ואין לי שום טענה כלפי מי שלא בא מכל סיבה שהיא.
אחד הדברים שקיבלתי על עצמי מאז זה להיות פחות שיפוטי ויותר אמפתי- כמו שאבא שלי היה.
זה לא קל, אבל אני חושב שאני בכיוון.
(4) , 5/11/2008 15:08
ב"שבעה" על אמי ז"ל, דאגתי כל הזמן שלילדי שנשארו בבית לא היה לחם או אוכל מבושל. זה הקשה עלי מאד.
(3) אני, 3/11/2008 11:21
לתגובה מס 2
אנ ישבתי לפני 5שנים ומרגישה את אותו הדבר.לחלוטין.
מעניין למה..
בגלל זה שחברה שלי ישבה שבעה לאחרנה-אמרתי לחברות שעדיף לדעתי לבוא לנחחםולא להלוויה..
(2) אנונימי, 3/11/2008 10:10
ישבתי שבעה לפני שנה
המאמר היה מרתק בשבילי כי פתאום יש הבנה שכולם עוברים אותו דבר..רק שאני חויתי משהו שלא הופיע במאמר, היו חברים טובים שהיגיעו להלויה של אבי ז"ל,לא כלכך יכולתי לראות ולהתיחס לכל אחד.. לעומת זאת חיכיתי מאו---ד לראותם בשבעה,והם פשוט לא היגיעו,אולי היתה להם תחושה של יציאת ידי חובה בלוויה אבל אני ישבתי שבוע שלם וחיכיתי להם..האכזבה שלי והעלבון מזה שלא היגיעו גרם לי לכאב שלא עוזב עד עכשיו.. אולי למישהו יש הסבר על כך? ובעיקר איך סולחים? מעולם לא קרה לי שהיתי כלכך תפוסה בעלבון ובאכזבה כמו במקרה הזה.אני ממש לא מכירה את עצמי..
איך יוצאים מזה?
(1) דבורה שרי, 2/11/2008 12:33
אבל על הורה הוא קשה מנשוא
איבדתי את אמי לפני שנתיים וחצי ועדיין קשה לי להקל את האובדן, אני בוכה הרבה וזוכרת כל רגע בימים האחרונים בחייה, השיעורים האלה מלמדים שכל אדם הוא פגיע וחייבים לעמוד לצדו ברגעים קשים אלה, זו מצווה לעזור לאבל לעבור את העצב והכאב.