השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשצילצל הטלפון בפעם הראשונה, אבל עדיין ישנתי. אחר כך הוא צלצל שוב ב-5:45, ונתתי למזכירה האלקטרונית לענות בעודי מאזין, מנומנם. המשפחה של אשתי הייתה על הקו. מייד קלטתי מה הם עומדים לומר: חמותי נפטרה לפני כמה שעות.

הלם, התעשתות, בלבול, חרטה, תסכול. כל הרגשות הללו ועוד רבים אחרים שטפו אותנו כשנאבקנו לסדר את תכנית הזמנים, ולהרכיב צבא קטן שישמור על הילדים בזמן הקצר שאשתי ואני לא נהיה באזור.

לאורך כל הדרך חשתי נקיפות מצפון מייסרות. האם הייתי אנוכי מדי כשלא עודדתי את אשתי לבקר את אמה לעתים קרובות יותר? האם לא היה עליה להתאמץ יותר להגיע לבקר את אמה החולנית - אלמנה שחיה לבדה ביחידה מקסימה בדיור מוגן? הפכתי והפכתי במחשבות הללו. אשתי המסכנה, האם הוספתי צער על צערה?

החלטתי שלפחות אעשה כמיטב יכולתי להקל עליה בתהליך האבל.

'שבעה' היא תקופת אבלות בת שבעה ימים, שבאה לאחר הקבורה. מטרתה של השבעה היא לאפשר לאבלים להתאבל באופן אינטנסיבי, ולהכין אותם להמשך החיים. במשך השבוע באים חברים, שכנים ומכרים לביקור קצר כדי לנחם את האבל. והנה כמה דברים שלמדתי במשך שבוע האבלות של אשתי:

שיעור ראשון: השבעה היא לא שום דבר אחר חוץ מאבלות. נכון, אם את אמא, את חייבת לעשות כמה דברים שאף אדם אחר לא יכול - כמו תמיכה רגשית, הדרכה והוראות האכלה לילדים. כל השאר נדחה, מעוכב וממתין למועד אחר. שנו את ההודעה במזכירה האלקטרונית, כוונו את האימייל לתגובה אוטומטית, ותלו הודעה על דלת המשרד שלכם.

שיעור שני: הגבלת זמני הביקור. אנחנו תלינו מודעה עם שעות הביקור על דלת הבית, ודאגנו לכך שאנשים יבינו שהם לא יכולים להגיע אחרי 9:30 בערב. אחרת, אנשים מגיעים בכל זמן. בכל מקרה, תשאירו דפים ועט על הדלת, כדי שאנשים יוכלו לכתוב את הודעותיהם. יש אנשים שנסעו מרחק רב, רק כדי לגלות שאיחרו את שעות הניחום, ועדיין רוצים למסור את תנחומיהם.

שיעור שלישי: צרו קשר עם כל מכריכם, וידעו אותם במה שקרה. חוג החברים והמכרים שלכם הרבה יותר רחב ממה שאתם משערים. חוג החברים בעבודה, החוג המשפחתי, בתי הספר של הילדים, מעגלים חברתיים בקהילה, קרובי משפחה רחוקים וכו'. נסו לחשוב על כולם, והיעזרו באחרים כדי להפיץ את המידע. אני שלחתי הודעות לשלוש רשימות תפוצה שונות, ועדיין פיספסתי הרבה אנשים. כל מי שמכיר אתכם ירצה מאוד לדעת על כך ולבוא לנחם. ועם כל זאת, גם אם תשכחו מישהו – זה הזמן שסולחים לך על הכל.

שיעור רביעי: העניקו לבן/בת זוגכם האבל/ה כל מה שביכולתכם להעניק. העצה הטובה ביותר שחבר לעבודה נתן לי, הייתה לקחת חופשה של שבוע מהעבודה. זה מה שעשיתי. התרוצצתי ואירגנתי דברים כדי להקל על החיים, ארוחות צהריים מסודרות והפתעות של קפה ונשנוש. זה בהחלט קירב בינינו. בדרך כלל אני עובד שעות ארוכות, אז זה שלקחתי חופשה מהעבודה, אמר המון לאשתי. היא ידעה שאני נותן לה את כל כולי. והשכנים שלנו ידעו שמשהו לא כשורה, כאשר למחרת הלוויה ראו אותי מסתובב ברחוב בעשר בבוקר עם עגלה…

שיעור חמישי: רשמו את שמותיהם של כל אלה ששולחים ארוחה, עושים לכם טובה, שומרים על הילדים במשך שעה, כל דבר שהוא. התודה עושה הרבה לאנשים, ואשתי רצתה לבטא את הכרת הטוב שלה לכל אלה שהקלו על אובדנה. בתחילה חושבים שנוכל לזכור את כולם, אבל בסוף זה נהיה יותר מדי. מלבד זאת, אגדו יחד את כל המכתבים, המברקים וההודעות שקיבלתם. מנחם לקרוא אותם גם לאחר חודשים רבים.

שיעור שישי: אתם, המנחמים: כשאתם מגיעים לבקר, זכרו שאתם עושים זאת כדי להיטיב עם האבל. השבעה היא המקום האחרון בעולם שבו מתאים לדבר על עצמכם, גם אם אתם הטיפוסים הכי מעניינים בעולם. סיפוק שעת בילוי לאגו שלך ייגבה כוחות פיזיים ונפשיים אדירים מהאבל. כמו כן, אף פעם אל תתווכחו על שום דבר עם האבל. אף פעם! תשאירו את זה בחוץ. לפחות חכו עד שהשבעה תסתיים.

שיעור שביעי: אם יש בבית האבל מניין לתפילת שחרית, אפשר להגיש קפה, מיץ, פירות, עוגיות וכד', עבור אלה שצריכים לצאת ישר לעבודה. לפעמים מגישים כיבוד בבית האבלים כדי לזכות את נשמת הנפטר בזכות אמירת הברכות על האוכל. אבל יחד עם זאת, כשאתם נכנסים לבקר במשך השבעה, אל תצפו לאוכל ולבילוי. התמקדו באבל, ולא בתיאבון שלכם. שיחות הקפה שלפעמים מתפתחות במטבח, הן ממש לא במקום כשבסלון יושב האבל. רק שיחה אחת צריכה להתנהל. זה מה שנותן כבוד למנוח ולאבל. מובן מאליו שבחלקים אחרים של הבית אפשר לשוחח על שיעורי בית ונושאים אחרים, כל עוד הם לא נשמעים. השבעה היא לא מסיבה.

שיעור שמיני: מלבד במקרים של עומס במנחמים, נראה לי שביקור שנמשך פחות מעשר דקות הוא קצר מדי – אלא אם אתה נשיא ארצות הברית, או משהו בסדר גודל דומה. בורא עולם יסלח לך על שיבוש סדר היום העמוס שלך, אם לא השארת ילד לבד באמבטיה. ובבקשה, אל תשכחו לנתק את הסלולארי.

שיעור תשיעי: אז על מה תדברו? בקשו לראות תמונות מחייו של המנוח. בקשו מהאבל לתאר את הזמנים היפים בחיי הנפטר. כיצד ועל מה הוא היה רוצה שיזכרו אותו? באיזה אופן אתם תזכרו אותו?

שיעור עשירי: לעולם אל תניחו שהאבל דאג לעשות כל דבר שהוא. האבלים מנותקים וחסרי חוש התמצאות. ראיתי (באמת!) אבלים שמסתובבים בלי לאכול, כי כולם חשבו שהם בטח אכלו. אל תחשבו כך. האבלים שקועים במחשבותיהם. הם אולי זקוקים לקניות, לעזרה בשליחויות קצרות, להסעות, לשליחת מכתבים, לניהול כמה שיחות טלפון דחופות, לטיול עם הכלב, להחלפת חיתול לתינוק וכו'. מי מכבס, ומי שוטף את הרצפה וחדרי השירותים? כל אלה תפקידים חשובים. האבלות שוחקת מבחינה גופנית, והם יושבים רוב שעות היום עם המבקרים. הניחו ששום דבר לא נעשה. אל תשאלו "יש משהו שאפשר לעשות?" אלא פשוט עשו משהו. ויותר טוב, עשו משהו ואז תשאלו, "יש עוד משהו שאני יכול לעשות?"

שיעור אחד עשר: ודאו שמישהו אחראי לארגן כיסאות, לנקות, לכוון את התנועה, לקבל משלוחים וכו'. מישהו צריך להיות מפקח ראשי וסדרן. במקרה שלנו, אני קיבלתי את כל המנחמים בבואם וליוויתי אותם בצאתם. זה עזר לשמור על תחלופה סדירה וזורמת, והקל גם על אלה שחשו אי נעימות בזמן הכניסה והיציאה.

שיעור שנים עשר: כאשר ימי השבעה מסתיימים, אל תצפו שתחושת הקלה תציף את האבל לפתע פתאום, או שהעצבות תתנדף כהרף עין. זה לוקח זמן. לכן, כשאתם רואים שהאבלים לוקחים שוב חלק בחיים, התייחסו אליהם באופן מתחשב. שימו לב תמיד לאבלים. הם עדיין ירצו לשוחח על האובדן שלהם. ההרגשה שנשארים פתאום לבד לאחר השבעה, היא תחושה נוראית, אפילו לאנשים מופנמים מטבעם. בלו באופן אישי עם האבל לאחר השבעה, רק בשביל להיות איתו. החזרה למצב הטבעי יכולה לקחת שנה או יותר.

שיעור שלושה עשר: דאגו לכך שמישהו יאמר קדיש בבית הכנסת מדי יום בשנת האבל. הקדיש ממלא את החלל הרוחני שנוצר כעת בעולם, ויש בו תועלת אדירה לנפטר. אנחנו דאגנו גם שאנשים ילמדו את כל ששת סדרי המשנה לעילוי נשמתה של חמותי.

שיעור ארבעה עשר: קבלו על עצמכם מעשה טוב או הנהגה טובה לזכר הנפטר. בני ואני לומדים מדי יום רעיונות תורניים קצרים. לפני שאנחנו מתחילים, אנחנו אומרים שזה לעילוי נשמת סבתא (ואומרים את שמה המלא). הלימוד המשותף הזה גם מחבר בינינו באופן מיוחד.

שיעור חמישה עשר: כתבו מעין צוואה מוסרית שהמנוח היה משאיר אחריו לילדיו, נכדיו, בן/בת הזוג וידידיו. ביקשתי מאשתי לכתוב מה הייתה אמא שלה אומרת לילדים שלה, אילו ידעה שלעולם לא תשוב לראותם. זאת יכולה להיות חוויה מאוד עוצמתית ומטהרת.

אם יש לכם עצה נוספת, אנא, כתבו אותה בתיבת התגובות שלמטה, כדי לעזור לאחרים להתמודד עם זמנים קשים בחייהם.

נכתב לעילוי נשמת שיינע רישא בת נח לייב