ראש השנה ויום כיפור, 'הימים הנוראים', הם הזמן שבו אנחנו מדברים עם אלוקים.

נכון, אנחנו אמורים לשוחח אתו כל השנה, אבל אנחנו מרגישים את זה הרבה יותר בראש השנה וביום כיפור. הימים האלה מוקדשים לתפילה, ובהם אנחנו מתאמצים לבטא את מחשבותינו, את תקוותינו ואת חששותינו בפני א-לוהים. אנו מנסים לפתוח בשיחה עם אדון העולם.

אנחנו מקווים שהבורא יחייך לעברנו, וייענה למשאלותינו. אבל יש שאלה קשה שעמה אנחנו חייבים להתמודד בימים אלה: מה קורה כשהוא לא נענֶה? מה, אם בכלל, נשאר מהקשר שלנו עם א-לוהים במקרה כזה?

תארו לעצמכם אישה שמתפללת מעומק לבה להצלחת הניתוח של בתה החולה בת ה-6. מגיע הזמן – והניתוח נכשל. הילדה נפטרת תחת אזמל המנתחים. מה אמורה האם להרגיש אחרי זה? מה היינו אנחנו מרגישים?

במערבולת הרגשות שבאה בעקבות אסון, האדם חש צער בל יתואר – קשה לשער את כאבו הנורא והצורב של האובדן. אבל לפעמים, אנחנו מרגישים עוד משהו – תחושת נבגדות.

אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את א-לוהים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

אולי בהתחלה ההרגשה הזאת לא מוגדרת, נסתרת מתחת לשכבות של עצב וכאב, אבל היא עלולה להתעורר אחר כך, אט-אט. "למה א-לוהים עשה לנו את זה? בטחנו בו. התפללנו אליו בכל הכוח. את כל התקוות תלינו בו. והוא נתן לזה לקרות..."

והשאלות האלה – בין אם מבטאים אותן בקול ובין אם לאו – מעוררות מערבולת חדשה של תחושות. פחד. רגשות אשמה... "על מי אני כועס?" אנחנו שואלים את עצמנו, "על א-לוהים?! איזו זכות יש לי לכעוס על א-לוהים?"... אנחנו אמורים להרגיש שהוא רחום ואוהב. אבל קשה 'להשלים' עם מישהו שבגד בנו; אז איך אפשר לצפות מהאדם לאהוב את א-לוהים, אם הוא מרגיש שהוא בגד בו?

שינוי גישה

אני לא יודע אם יש דרך יחידה, מוגדרת, להשתחרר מהבעיה הזאת. יתכן שהתשובה משתנה מאדם לאדם, אבל אני חושב ששינוי הגישה שלנו יכול לפחות להפנות אותנו לכיוון הנכון:

נפתח בשאלה יסודית. כשמישהו מתפלל לא-לוהים עבור משהו – לא משנה מה, בריאות, אושר או אפילו מכונית חדשה – מה הוא רוצה להשיג? מה הוא מקווה שהתפילה שלו תשיג?

ברמה מסוימת, התשובה ברורה: כשמישהו מתפלל שא-לוהים ייתן לו משהו, הוא רוצה לקבל את מה שביקש. אם מישהו מתפלל לרפואתה של בתו, למשל, ברור שהוא מקווה שזה יעזור לה להבריא. אבל לדעתי קיים היבט עמוק יותר לתפילה, ומטרה נעלה יותר.

הרשו לי לשתף אתכם בסיפור של חבר שלי על אחת מחוויות ילדותו המוקדמת:

"יום אחד, כשהייתי בערך בן 4, התעוררתי ממנוחת הצהריים, יצאתי מהחדר והסתובבתי בבית. אף אחד לא היה שם. קראתי במשך כמה זמן לאמא שלי, אבל היא לא ענתה. לאט לאט, חלחלה ההבנה לתודעתי הזעירה: 'זה קרה בסוף. ההורים שלי נטשו אותי...'

"דפקתי מיד על הדלת של השכנה. 'זהו,' אמרתי לה, בין יבבה ליבבה, 'ההורים שלי הלכו, נשארתי לבד.' היא המשיכה להקשיב לי עד ש(כמו שוודאי ניחשתם) אמא שלי חזרה הביתה. היא יצאה לכמה דקות כדי לקנות חלב. בכל אופן, זאת הייתה חוויה שאני בחיים לא אשכח."

עכשיו, ברשותכם, נעשה תרגיל קצר. נסו לדמיין שאתם בני 4. כל מה שיש לכם בעולם זה ההורים. תארו לעצמכם את החרדה שהייתם מרגישים אילו חשבתם שהם נטשו אתכם, השאירו אתכם להסתדר איכשהו עם החיים בכוחות עצמכם. מובן שכמבוגרים אתם יודעים שזה לא יכול לקרות. אבל בתור ילדים זה לא כל כך ברור לכם. האיום נראה מציאותי – מסוגלים לדמיין את תחושת החרדה?

עכשיו תמשיכו הלאה. דמיינו שאתם בני 6. מטפסים על כיסא, ומוצאים את קופסת העוגיות של אמא על השיש. היא מלאה בעוגיות שוקולד-צ'יפס. אתם ניגשים לאמא, עם קופסת העוגיות ביד, ומבקשים עוגייה אחת. עכשיו דמיינו את התרחישים הבאים:

תרחיש ראשון

אמא מתבוננת בעיניך באהבה ובנחת ואומרת: "לא חמודי, מצטערת. עכשיו זה לא הזמן לעוגייה; אנחנו יותר מדי קרובים לארוחת הצהריים. אני יודעת שאתה מאוד רוצה עוגייה, אבל אני לא יכולה לתת לך עכשיו."

תרחיש שני

לאמך היה יום קשה, וכשאתה מגיע אליה היא כבר על סף קריסה. היא מסתכלת עליך לרגע במבט קריר, ואז מפנה לך את הגב והולכת. "לא אכפת לי", אתה שומע את קולה האדיש, "כרגע העוגייה שלך לא מעניינת אותי. אם אתה רוצה, קח לך."

בתור ילד בן 6, איזו מההתרחשויות היית מעדיף? בראשונה אתה לא מקבל את העוגייה; אבל זוכה לתשומת לב אוהבת מאמא שלך. בשנייה, אתה מקבל עוגייה – אבל כאב מכרסם מתכדרר לך בבטן. מבחינה מסוימת אתה מרגיש שאמא שלך נטשה אותך...

בואו נמשיך. דמיינו שכעת אתם מבוגרים יותר. את גרה עם בן הזוג שלך בדירה קטנה. המצב הכלכלי שלכם עגום: אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לקנות אפילו מכונית קטנה יד שנייה. כל יציאה היא מסע מייגע בתחבורה ציבורית, וגם הקניות השגרתיות בסוּפר הן מבצע לא פשוט. אבל יש תקווה: המעסיק של בעלך רמז שאולי מתקרב תורו של בעלך להעלאה במשכורת – משהו שאולי יספיק כדי שתוכלו להחזיק רכב.

אז אתם מתפללים לא-לוהים מכל הלב, ומבקשים שההעלאה תצא לפועל. אין לנו, כמובן, שום דרך לדעת איך בדיוק א-לוהים מקבל את תפילותינו – אבל לצורך הדיון, נתאר לעצמנו שהייתם יכולים לשמוע איכשהו את תגובתו. דמיינו שוב שני תרחישים:

תרחיש ראשון

א-לוהים עונה לך: "בתי, אני רוצה שתדעי שאני אתך. אני מודע ללחץ שאת מרגישה בגלל המצב הכלכלי שלך, ואני חש בצערך. אבל מסיבות שאיני יכול לגלות לך, העלאת שכר לבעלך איננה בתוכנית שלי לשנה זו."

תרחיש שני

א-לוהים עונה לך: "עד עכשיו לא גילית מספיק אמונה כדי שאני אתייחס לדאגות שלך ברצינות. החלטתי לא לערב את עצמי בצרות שלך; אני אתן לעניינים להתנהל מעצמם. אם הבוס של בעלך יחליט לתת לו את ההעלאה, שיהיה; אני לא בעסק."

שוב, איזו תשובה הייתם מעדיפים לשמוע? התגובה הראשונה דוחה בעדינות ובנחישות את בקשתנו, בעוד שהשנייה מותירה אפשרות פתוחה שאכן נקבל בסופו של דבר את הכסף; אבל בתגובה השנייה, אנחנו הלומי-כאב מהתעלמות הבורא מאיתנו. גם אם נקבל את הכסף, איזה מחיר שילמנו על כך?

ועכשיו תחשבו על סיטואציה אחת אחרונה. אדם הסובל מלוקמיה מובל לחדר הניתוח בניסיון אחרון להציל את חייו. הרופאים נותנים לו בקושי סיכויים של 50%. כשהוא מרגיש שההרדמה מתחילה להשפיע, הוא מבין בבהירות רבה שאלה עשויים להיות רגעי ההכרה האחרונים שלו בעולם. הוא פותח את לבו לא-לוהים ומתפלל להישאר בחיים.

דמיינו לעצמכם שבשניותיו האחרונות והחמקמקות, תינתן לאותו אדם אפשרות לשמוע את תשובתו של א-לוהים. חשבו שוב על שני תרחישים:

תרחיש ראשון

א-לוהים עונה לו: "בני, אני רוצה שתדע שאני מאוד קרוב אליך עכשיו. כשתירדם, אשאר לצדך, ולא אעזוב אותך.

"אני חש בייסוריך, ויודע כמה אתה רוצה לחיות. אבל אני חייב לומר לך שזה הזמן שבחרתי עבורך לסיים את שהותך על הארץ. אינך יכול להבין מדוע, אבל בני, הגיע יומך."

תרחיש שני

א-לוהים עונה לו: "לא עשית כלום כדי להיות ראוי לכך שאטול חלק אישי בעניינים שלך. הרופא שמנתח אותך לא פחות מוצלח מאחרים; אותיר אותך בידיו."

איזו תגובה היה אותו אדם מעדיף ברגעי הערות האחרונים שלו? האם לא יתכן – ואפילו סביר – שהוא יעדיף את הדחייה האוהבת והקרובה של בקשתו על ידי הא-ל, מאשר את התנערותו הצוננת מחייו? אם כן – אם זה מה שהיינו מרגישים אילו היינו במצבו של אותו אדם – אז אולי גילינו משהו עמוק באמת באשר לערכים שלנו: מערכת יחסים קרובה עם אבא שבשמים, היא משהו שלא היינו מחליפים תמורת שום דבר אחר – אפילו החיים עצמם.

כאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לא-לוהים, אנחנו הופכים אותו לממשי בחיינו

מכאן אנחנו יכולים ללמוד דבר חשוב על התפילה שלנו, ומה אנחנו משיגים ממנה.

כן, נכון שאנחנו מתפללים על העוגייה, המכונית או אפילו על חיינו. אבל אלה הן רק המטרות הגלויות לתפילותינו, משום שכאשר אנחנו פותחים באמת את ליבותינו לא-לוהים – כשאנחנו באמת פונים אליו בשעה של צורך – אנחנו הופכים את א-לוהים לממשי בחיינו. אנחנו בונים עמו מערכת יחסים קרובה.

וכמו בכל מערכת יחסים בריאה, רגשות נוטים להשתקף באופן הדדי. כשאנחנו מתקרבים אליו, הוא מתקרב אלינו בחזרה. כל מילה בתפילותינו הופכת לְבֵנה בבניין היחסים בינינו, ובסופו של דבר, אנחנו מוקירים את מערכת היחסים הזאת יותר מכל דבר אחר.

אני חושב שכאשר אנחנו מבינים את זה באמת, אנחנו נותנים לעצמנו את הכלים להתמודד עם האפשרות שאולי א-לוהים לא מבטיח לנו להיענות בפועל לכל בקשותינו. אנחנו יכולים לראות שככל שהצורך שלנו עמוק יותר, ככה הקשר שלנו עם א-לוהים מתחשל יותר בשעת הבקשה. לכן, בין אם אנחנו מקבלים מה ש"ביקשנו" ובין אם לאו, הוא בהחלט לא "בוגד" בנו. גם סירוב יכול לבוא באהבה, ומערכת היחסים שבָּנִינו בעצם הבקשה, נשארת.

אנחנו חיים בעולם חומרי, ולכן קשה מאוד להפנים את האמת הזאת. הצרכים שלנו נראים לנו ממשיים בהחלט. אנחנו באמת רוצים את העוגייה או המכונית; התאווה הרצינית שלנו למושא תפילותינו איננה סתם דמיונית. ובכל זאת, אם נעצור לרגע, נוכל להתמקד גם על הדברים העמוקים יותר. בפנייה לא-לוהים מעומק ליבנו, אנחנו מתקרבים אליו יותר, והוא מתקרב יותר אלינו. וכשנחוש בקרבה הזאת, אולי נגלה שלא רק שהשגנו הערכה עמוקה יותר לתפילה – ולתקופת הימים הנוראים – אלא רכשנו גם כוח מחודש להתמודד עם כל תגובה שייתן לנו השם, בסופו של דבר.

*מובא ברשות מתוך "INSPIRING DAYS" בהוצאת קבל בשיתוף הוצאת אפיקים