ארי פולד לא הופתע כשקיבל צו שמונה במלחמת לבנון השנייה – "בשבילי, לשרת בצבא זה חלק מלהיות יהודי", הוא אומר. "למען האמת, כשהמכתב הגיע, חייכתי." נותרו לו 12 שעות להיפרד מאשתו וארבעת ילדיו, כולל התינוק החדש, ושמונה שעות אחרי ההתייצבות הוא כבר מצא את עצמו על הגבול. לאחר יום אימונים אינטנסיבי, יצאה היחידה שלו ללבנון, לפינוי תשתיות של מחבלים.

"בלילה לפני שנכנסנו, העתקתי את פרשת כי תצא שעוסקת ביציאה למלחמה. הייתי צריך להחדיר בעצמי אמונה וביטחון. לא יכולתי אפילו להגיד לאשתי בטלפון לאן אני הולך, מכיוון שהחיזבאללה צותת לשיחות. אמרתי לה ש'אני יוצא לצרפת'."

ביום הראשון של ארי בלבנון, הוא צעד על הרים מסולעים בחגור מלא, שבעה קילומטרים לתוך השטח, ועל גבו טיל כתף. אחרי שבעה קילומטרים הוא עבר את טבילת האש הראשונה שלו. "פחד-א-לוהים, אין מילים אחרות שיכולות לתאר את זה", הוא אומר, "לכל מקום שהלכנו, עקבו אחרינו עיניים נסתרות. היינו בעמדת נחיתות, בשטח לא מוכר."

כולם היו יהודים שעומדים גלויים וחשופים לפני א-לוהים

בכל יום לפני תחילת הקרב, היו ארי וחבריו אומרים וידוי, מה שאומרים בדרך כלל ביום כיפור או לפני המוות. חילונים, דתיים, מכל הסוגים. כולם היו יהודים שעומדים גלויים וחשופים לפני א-לוהים; הם חשו, פשוטו כמשמעו, שחייהם תלויים מנגד.

למחרת נעו החיילים הישראלים עמוק יותר אל תוך השטח, ולוחמי החיזבאללה שכבו במארבים. "צעדנו 28 קילומטר לתוך עומק לבנון", אומר ארי. "בסוף הגענו לנהר הליטני. הוא היה פשוט מדהים."

מתוך מצוקת מזון ומים, התמקמה יחידת הצנחנים המובחרת של ארי במטע תפוחים, שסיפק לה גם מחסה וגם מזון. בשלב זה הודיעו להם שקיימת פעילות חבלנית סביבם. הפקודה הייתה להיכנס לשטח ולטהר אותו.

"המפקד שלנו הוביל עם חמישה חיילים", מספר ארי. "הוא אמר – 'אחריי!'." מסתבר שהסיפור האגדי על מפקדי-צה"ל אינו סתם מיתוס. הקצינים הגבוהים ביותר פורצים אל השטח לפני פיקודיהם, ומסכנים את עצמם. "אני חושב שצה"ל זה הצבא היחיד בעולם שפועל בדרך הזאת", אומר ארי.

60 מטר מעמדת ההמתנה של ארי, נורה המפקד שלו בצווארו מאש צלף, ומטר טילים החל לנחות סביבו וסביב חייליו.

"אנחנו לא יכולים לתת לזה להתפתח לחטיפה", אמר מ"מ המפקד. הם שלחו קבוצה של חיילים ככוח פינוי שינסה לעזור לקבוצה הראשונה, וגם הם הופגזו. הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר שנותר פנה לארי.

"קח ארבעה אנשים", הוא הורה לו. "אנחנו יוצאים לאסוף הכי הרבה פצועים והרוגים שאפשר. לא משאירים אותם בשטח."

ארי בחר ארבעה מחבריו. הם הסירו מעליהם את הציוד, ולקחו אלונקות. הוא הבין טוב מאוד מה שהוא עושה, ואת זה בדיוק הוא בחר לעשות - בהתקדמות לתופת הפצועים וההרוגים שלפניו, גם הוא עלול למצוא את מותו. אבל הוא לא יפקיר חברים בשדה הקרב.

"הותרנו את רוב ציוד ההגנה שלנו מאחור. כל מה שנותר עליי היה ספר התהילים שלי, וכמה תפילות מודפסות. אה, וכדורים – המון כדורים."

הם צעדו רק עשרה צעדים מחוץ למטע כששמעו את השריקה.

שלושה פגזים נחתו בדיוק במקום שבו ישבו חמישתם כמה רגעים קודם

"אתה שומע את השריקה ושלוש שניות אחר כך את פגיעת הפגז", אומר ארי. "מה שמפחיד זה שאין לך שום רמז איפה הוא הולך לנחות." הם שלחו מבט לאחור, וראו איפה הפגזים נופלים. שלושה מהם נחתו בדיוק במקום שבו ישבו חמישתם כמה רגעים קודם. הציוד שהותירו מאחור רוסק.

פגזים נפלו מאחורי הקבוצה ולפניה. נראה היה כאילו א-לוהים שומר על שטח נקי בשביל ארי וחבריו.

הם התחילו לסחוב חזרה חיילים פצועים. ארי קרא לחובש שניסה בחוסר הצלחה לעצור את הדימום של המפקד, ואז הוא הרגיש בקילוח נוזלי על גבו. דם ומים יצאו ממנו.

"ידעתי שנפגעתי מרסיס. ידעתי גם שאם רסיס חדר למחזור הדם שלי, אני הולך למות תוך כמה דקות. הרגלים שלי רעדו."

החובש ניגש אל ארי והסיר ממנו את האפוד. הרסיס חדר דרכו ופצע את העור, אך לא חדר לעומק כלל. כל מה שהיה צריך היתה רק חבישה.

"לא הייתה שום סיבה שהרסיס הזה יעצור ולא ייכנס עמוק יותר לגופי", אומר ארי. "זה היה רסיס מפצצת מרגמה איראנית, הדברים האלה לא עוצרים." אבל ארי ידע שיש מישהו מעליהם שקובע מי ייפגע ואיך.

ארי וחבריו הנותרים המשיכו להתקדם לתוך לבנון במשך מספר ימים נוספים. ולמרות שאת החלק הקשה באמת הוא כבר עבר, עדיין היה עליו להשיג מזון ומים בטריטוריה עוינת ומלאת מלכודות בכל פינה.

לבסוף, שוחררה היחידה הפגועה שלו הביתה.

כשהחיילים חצו את הגבול לישראל, כולם כרעו ספונטאנית על ברכיהם ונשקו את האדמה הקדושה בהתרגשות עצומה. אין כמו לחזור הביתה.

אבל ארי הרגיש שהאדם שיוצא מלבנון הוא לא אותו אדם שנכנס אליה.

אבל ארי הרגיש שהאדם שיוצא מלבנון הוא לא אותו אדם שנכנס אליה.

"זה היה כמו לידה", הוא אומר. "זה היה יותר חזק מכל דבר שעשיתי בחיים, כמו חתונה, לידה של תינוק חדש ועוד – הכל ביחד!"

הוא עשה לו יום צום, תענית תודה לא-לוהים, אבל הרגיש שזה לא מספיק. ארי ראה ניסים, הוא קיבל מתנות שלא יסולאו בפז, וכעת הגיע זמן לשלם.

"קודם ישבתי עם עצמי ואחר כך עם אשתי, ואמרתי, 'חייבים לשנות משהו. אני לא רוצה לעבור את החיים ברוטינה. אם החיים שלי יגמרו עכשיו, משהו יהיה חסר'."

הוא עשה חשבון של מה הוא עושה במשך כל היום, וגילה שרק חלק קטן ממנו מוקדש לרוחניות. לימודי הקודש שלו היו "על אש קטנה", והוא רצה להגדיל אותה. זה בדיוק מה שהוא עשה: ארי לקח לעצמו שנת פסק זמן מהעבודה שלו, כדי להתחזק ולהתקדם ברוחניות.

"זה היה קשה כלכלית, אבל הייתי חייב לעשות את זה. ואני שמח שזה מה שעשיתי. בסוף הכל היה לטובה בשבילי."

לפעמים אנחנו חווים התעוררות גדולה בעקבות חוויה או אירוע כלשהו, אבל בדרך כלל הרושם שנותר ממנה הוא קצר ימים. על בסיס מציאות דומה נטבע גם הניב, "קבלות של ראש השנה". כל שנה אנחנו מנסים לנקות את הלוח ולפתוח דף חדש. זוהי מין רוטינה קבועה, וזמן לא ארוך אחרי החגים מתפוגגות החלטותינו הטובות באבק השגרה. אבל ארי לעולם לא ישכח את התחייבותו לשלם על מה שקיבל במתנה. הוא אמר את הווידוי של יום המוות, וזכה בחיים. הכרת הטוב שלו פורצת גבולות, ובזה שונה הסיפור של ארי מרוב האנשים – מה שהוא עבר בלבנון ממשיך לעצב את חייו גם היום.

כשהסתיימה שנת הלימוד שלו, הוא דחה הצעה מבטיחה מבחינה כלכלית, ובמקומה בחר להצטרף לצוות של ישיבת נתיב אריה, שם יוכל להמשיך לטפח את החלק הרוחני שבו.

ומה איתנו? בתקופת הימים הנוראים, גם אנחנו יכולים לעבור על רשימת המתנות שא-לוהים הרעיף עלינו, ולהחליט החלטות משלנו לשנה החדשה - כדי לשלם במשהו על כל הטוב שאנחנו מקבלים. אולי השנה נוכל להקדיש רק קצת יותר זמן לרוחניות? לפתוח סידור גם אחרי יום כיפור...? להחליט לעשות סוף-סוף את הצעד שעליו אנחנו חושבים בכל שנה? לקחת נקודה אחת שנתחזק בה – ולהתמיד?

בוויטרינה של ארי, מוצג בגאווה רסיס הפגז האיראני שכמעט גבה ממנו את חייו, המספר הסידורי שלו עדיין ברור. יש אנשים שנראה להם מוזר להציג אותו לראווה יחד עם גביע הקידוש וחנוכיית הכסף.

בעיני ארי זה בכלל לא מוזר. "רסיס המתכת הבלוי הזה שעליו אתם מסתכלים... אולי הוא נראה כמו חתיכת פסולת – אבל באמת הוא הנס שלי."