לפני מספר שנים נפתח הקרמטוריום הראשון בישראל, לשימושם של אזרחים שרוצים להפוך את גופות קרוביהם לאפר.

לפני עשר שנים, רק כ-20% מגופות האמריקנים שנפטרו - נשרפו. ב-2005, עלה המספר ל-32%. ארגון שירותי השריפה של צפון אמריקה, צופה בוודאות רבה שבשנת 2025, יבכרו למעלה ממחצית האמריקנים לשרוף את גופותיהם מאשר לקברן. בעוד שאיש אינו יודע איזה אחוז ממבכרי השריפה האמריקנים יהודי, יתכן מאוד שאצל יהודים בעלי רקע יהודי מועט או חסר, או אצל אלה המנוכרים להלכה היהודית, יהפוך רעיון הקרמטוריום למקובל, אם לא למועדף. וכעת, במדינת היהודים חזר לפעול המתקן לשריפת גופות אדם.

יחד עם זאת, העובדה שהמוסד הזה הוא היחיד והראשון מסוגו בארץ, מעידה בכל זאת על הגישה היהודית הבסיסית כלפי השירותים שהוא מציע.

חלק מהיהודים נרתעים מרעיון הקרמטוריום, משום שהרייך השלישי השתמש בו לשריפת קרבנות יהודיים רבים כל כך.

אחרים, וביניהם גויים רבים, סולדים משריפת גופות בני אדם, בשל המקרים המפורסמים שבהם בעלי משרפות בחו"ל, לאחר קבלת תשלום מהמשפחה, סיפקו להם אפר של בעלי חיים, וזכו ברווחים נוספים ממכירת הגופות לסוכנים, שניהלו עסקים משגשגים ממכירת אברי הגופות.

אמונות בסיסיות

עם זאת, התיעוב היהודי לרעיון שריפת גופות, קודם לפשעי הנאצים ולפשעים המתועבים בני ימינו. שורשיה של עמדת התורה לקבור את גופות הנפטרים, טמונים במקום אחר.

ההתנגדות היהדות למשרפות נעוצה בקביעת התורה שהאדם נוצר בצלם אלוקים. כתוצאה מכך, אנחנו מחויבים לגלות "כבוד למת", בהולכת הגופה, בדרך העדינה והמכובדת ביותר שאפשר, אל האדמה – ובמידת הצורך, אפילו לבטל מצוות אחרות כדי לעשות זאת.

לא רק הנשמות שלנו, אלא גם הגוף הגשמי, מכילים קדושה מובנית

בנוסף לכך, קיימת האמונה היהודית הבסיסית, שבבוא היום יקומו המתים לתחייה. למרות שרעיון תחיית המתים של הצדיקים עשוי להפתיע כמה מאיתנו, זהו אחד מהכללים החשובים ביותר ביהדות. המושג רמוז בתורה הכתובה, וברור ואף בולט בתורה שבעל פה. המשנה, היא הטקסט המרכזי של התורה שבעל פה, מייחסת חשיבות רבה כל כך לנושא, עד שהיא מונה את מכחישיו בין אלה ש"אין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין י, א). כפי שהתלמוד מפרש את הדברים: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים" (סנהדרין דף צ' ע' א').

אין הפתעה בכך שלגוף שלנו מיוחסת חשיבות רבה כל כך. לא רק הנשמות שלנו, אלא גם הגוף הגשמי, מכילים קדושה מובנית. הרי הגוף הוא האמצעי שבלעדיו לא נוכל למלא את רצון האלוקים. כשאנו משתמשים בגוף כדי לעשות מעשים טובים, ומתעלמים ממשיכתו הטבעית לחטוא, אנחנו ממלאים את מטרת קיומנו בעולם הזה.

ולכן, המסורת היהודית אומרת, שלמרות שאנחנו מטמינים את גופותינו באדמה לאחר המוות, קיימת עצם קטנה שאינה מתבלה ומתכלה יחד עם שאר הגוף. ממנה האדם כולו, אם הוא או היא זכאים, יקום לתחייה בעתיד.

המשכיות החיים

הרעיון שאדם יכול להיווצר מחדש ממשהו קטן – משהו שיכול לשרוד במשך אלפי שנים – לא צריך להמם אף אחד שקצת מכיר את המדע בן-זמננו. כל אחד מתאי הגוף שלנו מכיל מולקולה גדולה ומורכבת של DNA, שמכילה את תוכנית הגוף שלנו; באופן תיאורטי, אפשר 'לעודד' כל אחת מהמולקולות האלה, אפילו מגופה שנקברה לפני זמן רב, להתפתח וליצור מחדש כל אחד מאותם גופים גשמיים (מעניין שלמילה "עצם" יש גם משמעות של "אחת מעצמות השלד", גם משמעות של מהות, של "עצם-הדבר" או יסוד, וגם "עצמי" – אני).

שריפה, ביהדות, היא הצהרה של ביטול מוחלט. היהודים שורפים חמץ ולחם לפני פסח, כשהתורה דורשת ששום פירור מחומרים אלה לא יישאר ברשותם. הדרך הנכונה להשמיד עבודה זרה היא לנתץ או לשרוף אותה.

מיותר להוסיף - ה' יכול להחיות גם אפר (כמו שאפרם של קרבנות השואה הנאצית ודאי יזכה לקום לתחייה בבוא היום). אבל בחירה מעשית לשרוף גוף של אדם, היא מעשה שבמודע או שלא במודע, מבטא התכחשות לערכו של הגוף, ולכך שהוא מכיל חיים פוטנציאליים.

למעשה, בעל המשרפה הישראלית מתאר את עצמו כאתאיסט, כמו רוב לקוחותיו, אם לא כולם. אחת מהם, מורה ירושלמית, סיפקה הסבר משכנע לסיבות שגרמו לה לבחור בשריפת הגופה. היא סיפרה בריאיון לעיתון: "לא הייתי מקודשת בחיי אז הקבר שלי לא יהיה מקודש אף הוא... אני מאמינה שאין כלום אחרי המוות..."

זאת הפילוסופיה שנחה מאחורי הבחירה לשרוף את הגוף.

וזאת האנטיתזה למערכת האמונה שנקראת יהדות.