כדי לראות עולם בגרגר של חול
ושמיים בפרח בר,
לכד את האינסוף בכף ידך
ואת הנצח, בשעה אחת.

ויליאם בלייק

כשהייתי בת תשע, חוויתי את המשבר הקיומי הראשון שלי. זה קרה כשהמתנתי מחוץ לשער בריכת השחייה בשכונה שלי.

מאחר שבשמונה שנות חיי הראשונות גדלתי בעיר טנג'יר שבמרוקו, במרחק הליכה קצר מחוף הים, פיתחתי תשוקה עזה לים. הגדרתי ל"סֵבֶל" באותם ימים הייתה, הצורך להמתין שעה שלמה לאחר הארוחה עד שאוכל לחזור אל המים – כלל שאבי עמד עליו בכל תוקף, למרות ריבוי תחינותיי והתקפי הזעם שלי. המעבר שלנו ממה שהיה אז גן העדן היפהפה של טנג'יר, לשממת הבטון של עיר מערבית מודרנית, גרם לי להלם מערכתי, שאת גליו אני מרגישה עד היום. אבל כמו כל הילדים, גם אני התברכתי במתנה הנהדרת של להפיק את הטוב ביותר מכל דבר שלא היה באפשרותי לשנות, ולא עבר זמן רב עד שבריכת השחייה העירונית הפכה לים התיכון החדש שלי.

הפעילות האהובה עליי ביותר הייתה לצלול במים הקרים ואז להשליך את גופי הרועד על הבטון החם ולייבש אותו בשמש עד שהיה לי חם מספיק כדי לצלול שוב. בסבב ההנאה המענגת הזה ביליתי ימי קיץ מאושרים רבים.

בבוקר הקיצי הספציפי שעליו אני מדברת, פתח המציל את שער הבריכה כרגיל, אבל שלא כמו תמיד, אני לא פרצתי פנימה מייד אחריו. במקום זה, עמדתי שם והתבוננתי כיצד מתמלאת הבריכה באנשים שמחים וצוהלים בעוד שאני שוקעת במחשבות, שאם אתרגם אותן לשפת המבוגרים, היו משהו כזה: כל האנשים האלה טועים. מה, הם לא רואים ששום דבר כאן לא אמיתי? הם נהנים מעצמם עכשיו אבל בסוף היום הכל ייגמר, ובסופם של הרבה ימים כאלה כולם ימותו ולא יישאר מהם או מהזמן שהם בילו כאן, שום זֵכֶר. כל שנייה, ברגע שהיא נגמרת, נמוגה לתוך הכלום כמו מוות קטן. ברגע שהיא עוברת זה כאילו שהיא מעולם לא הייתה, אז בסופו של דבר, מה זה משנה אם נהנינו או לא? כל דבר שאינו נצחי אינו ממשי בשום אופן.

באותו יום לא נכנסתי לבריכה. ההנאה הגדולה ביותר שלי בחיים איבדה פתאום את טעמה.

מאז אותו יום בו גיליתי את העובדה הנוראית שאינני בת אלמוות, הזמן הפך לאויבי

אם במקרה אתם מעלים בדעתכם שהייתי ילדה ששוקעת בקלות למחשבות מדכאות, דעו לכם שאין דבר הרחוק יותר מהאמת. הייתי ילדה תוססת ושמחה שמאוד אוהבת ליהנות, אבל כבר בגיל צעיר התחלתי לשאול 'שאלות גדולות'. הכל התחיל שנתיים קודם לכן בטנג'יר, כששמעתי במקרה את אחותי הגדולה משוחחת עם חברה על הצב שלה שמת. שאלתי את אחותי מה זה "מת". אף פעם לא שמעתי את המילה הזאת קודם. מכיוון שלא הייתה לנו בבית טלוויזיה, לא נחשפתי לאותן תמונות של אנשים מתים, שרוב הילדים היום רואים - ולא היה לי שום מושג על מוות.

"מת, זה כשמישהו מפסיק לחיות", היא הסבירה.

זה לא נקלט לי מייד. איך יתכן שמישהו פשוט יפסיק לחיות? זה לא נשמע הגיוני. בראש הילדותי שלי הנחתי שאחיה לנצח. אחותי המשיכה להסביר, ואני הרגשתי כאילו נפל על כתפיי עול כבד מכדי שאוכל לשאתו. באותו לילה שכבתי במיטה וניסיתי לדמיין איך מרגיש מי שמת. כל מה שיכולתי לדמיין היה ריק שחור ומבעית, שלא יכולתי לקבל כסיום לקיומי המקסים והנהדר. אחר כך נאלץ אבי לבלות לילות ארוכים בניסיון לענות בסבלנות על כל השאלות שהיו לי על המוות, ולהרגיע אותי עד שהצלחתי להירדם.

די מהר דחקתי את המחשבות הטורדניות הללו לירכתי מוחי, חזרתי לבריכה ובסופו של דבר הפכתי בנעורי ל'רובוט' רגיל שחווה את תחושות החיים מתוך הרגשה עמומה שבסופו של דבר, שום דבר שאני אומרת או עושה איננו חשוב באמת. מאז אותו יום שבו גיליתי את העובדה הנוראית שאינני בת אלמוות, הזמן הפך לאויבי. ראיתי בו רודן אכזר שמקהה את הכרת אויביו בעזרת רגעי הנאה בני-חלוף, כמו שומר בית סוהר שממלא את רצונו האחרון של מועמד להוצאה להורג. כשהגעתי לתיכון, נראה היה שרוב החומר שקראנו אישר את תחושת חוסר התועלת והעדר המטרה.

להגיע לנצחיות

רק בגיל 25, כשהתחלתי להתחבר יותר למסורת, הבנתי סוף סוף שתחושת הילדות שלי באותו יום בבריכה הייתה שגויה. למרות שאני עדיין מאמינה שכל מה שאינו נצחי הוא רק אשליה, אני מבינה שטעיתי בהנחה שרגע בזמן אינו יכול להפוך לנצחי. נדהמתי ללמוד שבני אדם מסוגלים להנציח רגעי-זמן על ידי מצוות, משום שבכל פעם שאנחנו עושים מצווה, אנחנו מחברים את עצמנו לאלוקים והופכים לחלק מנצחיותו.

הרב ד"ר עקיבא טץ מצביע על כך שלמילים 'מצווה' ו'צוותא' יש שורש משותף אשר רומז על רעיון השותפות עם ה'. בכל פעם שאנחנו עושים מצווה, אנחנו יוצרים שותפות עם זה שדרש את המצווה. הוא רוצה תוצאה מסוימת ומבקש מאיתנו לבצע את הפעולה שתביא לעולם את התוצאה הזאת. הוא תחילתו של התהליך ואנחנו השלמתו. בדרך זו אנו פועלים כשותפים1. לפיכך, מצווה הופכת לערוץ שמאפשר לאדם בר-חלוף להתחבר אל המקור הנצחי והאינסופי.

מצווה שייכת לעולם הנצח

על ידי ההתחברות לה' באמצעות קיום מצווה, אנחנו יכולים להנציח גם את רגעי הזמן שבהם המצווה התבצעה. הרגעים המיוחדים האלה שבהם אנחנו מדליקים נרות שבת, מניחים תפילין, עושים מעשי חסד או כל מצווה אחרת שהיא - ממשיכים להתקיים לנצח. המהר"ל מפראג, חכם הרזים מהמאה ה-16, מסביר שמצווה שייכת לעולם הנצח ולא לעולם הזמני שבו אנו חיים, וכך, כאשר אנחנו עושים מצווה, אנחנו יוצאים מעולם הזמן ונכנסים לעולם שמעבר לזמן. התורה מספרת לנו, קרוב לסוף חייו של אברהם אבינו, שהוא היה "זקן, בא בימים"2. אחד הפירושים של הפסוק הזה הוא שאברהם היה מוכן להיכנס לעולם הבא בלִוויית כל ימי חייו. הוא מימש את הפוטנציאל הטמון בכל יום מתוך דבקות איתנה בה', וכעת כשהוא עומד להיכנס לעולם הנצח, כל ימיו כמו גם נשמתו ימשיכו להתקיים לעד.

לוח השנה העברי מלא בהזדמנויות לקדש את הזמן באמצעות השבת והחגים הרבים. למעשה, הברכה שאנחנו אומרים בחגים היא "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, מקדש ישראל והזמנים". בתוך מילות הברכה אפשר לגלות את הרעיון שהאלוקים מקדש את הזמן באמצעות ישראל. מצוות קידוש החודש ניתנה לבני ישראל לפני שהם יצאו ממצרים. הסנהדרין (בית הדין היהודי העליון) היה קובע את תחילת החודש על פי עדותם של שני העדים הראשונים שראו את הופעתו הראשונה של הירח החדש. מצווה זו אפשרה לעם ישראל לקבוע מתי יתחיל כל חודש, וכתוצאה מכך, באילו ימים יחולו החגים. התלמוד מרחיק לכת וקובע ש"אין בית-דין של מעלה נכנסין לדין [של ראש השנה], אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש [-תשרי]" 3 – בשמיים חיכו לקביעת הסנהדרין.

כיצד יתכן שה' נתן לעם ישראל את הכוח להחליט מתי יחול מועדם של החגים הגורליים ביותר, כולל יום כיפור וראש השנה, היום שבו נידונים כל פרט ואומה בעולם? מה אם הם יטעו? אחרי הכל, סביר בהחלט שהירח החדש לא ייראה בזמן או שהעדים ייטעו בראייתו. ובכל זאת, ראש החודש נקבע תמיד על פי עדותם של העדים, לא משנה עד כמה 'מדויקת' הייתה הראייה שלהם. הופעתו ה"אמיתית" של הירח לא הייתה רלוונטית, מכיוון שבאופן מציאותי מאוד, עם ישראל קיבל את הכוח לשלוט בזמן עצמו ולעצב אותו. במלים אחרות, לא הייתה לעם ישראל מציאות פיסיקלית של זמן, אלא רק מה שהם ראו וקבעו.

העובדה שקידוש החודש הייתה המצווה הראשונה שבני ישראל קיבלו כעם, מגלה משהו בסיסי לגבי מהות היהודי. ה' נתן לעם ישראל את המצווה הזאת מייד עם לידתם כעם, כדי שיוכלו לפתח את המודעות שמעל לכל, הם אומה על-טבעית ונצחית שלא רק מתעלה מעבר למגבלות הזמן, אלא שיש לה יכולת לשלוט בו באופן מושלם.

"הכל בר חלוף חוץ מהיהודי; כל הכוחות האחרים חלפו, אך הוא נותר."

אפשר רק לדמיין עד כמה הרעיון הזה נראה רדיקאלי בעיני עם שזה עתה יצא ממאות שנות עבדות, שבמהלכן כל דקה מזמנו הייתה שייכת לאדוניו. חז"ל אומרים שלידתו של יצחק, שנולד לאישה בת 90 ולאב שעל פי מזלו לא היה יכול להביא לעולם ילדים, היא הדרך שבה הקב"ה לימד אותנו ששורשי העם היהודי מונחים מעבר למגבלות העולם הטבעי והפיסיקלי. בנוסף לכך, כוח העמידה הבלתי ניתן להסבר, ומנוגד לכל הנסיבות, של עם ישראל לאורך ההיסטוריה - בעוד ששום אומה עתיקה אחרת, לא משנה כמה גדולה או עוצמתית הייתה, לא שרדה - גם הוא עדות שזהו עם בלתי רגיל, כזה שצומח מתוך מימד מטפיזי שמחוץ ומעבר לזמן. כפי שהעיר מרק טווין: "הכל בר חלוף חוץ מהיהודי; כל הכוחות האחרים חלפו, אך הוא נותר. מהו סוד נצחיותו?" 4

אולי יותר מכל זמן בלוח השנה העברי, השבת היא שמאפשרת לנו להיכנס למימד שמעבר לזמן. התורה אומרת על השבת "אות הוא לעולם"5. על פי ה'ראשית חכמה', ספר יהודי מימי הביניים, הפסוק הזה מלמד שהשבת היא אות לנצחיות. אכן, יש טעם ניכר של נצחיות בשבת, לכל הפחות לאלה שחווים אותה במלוא עוצמתה. לדוגמא, בשבת אנחנו אמורים להימנע מתכנון, שיחה או הכנה של כל דבר הקשור לעתיד, כדי לא לפגוע במצב הנצחיות (והשלמות) שאנחנו חווים; מצב שבו אנו חיים בהווה לבדו – רגע ארוך ומתמשך שנמשך כל היום כולו, ואין בלתו. אולי זו אחת הסיבות שטעמה של השבת הוא 'מעין עולם הבא', טעמו של הנצח.

הזמן אינו עוד האויב

קראתי על רב שאמר לתלמידיו שאם יש להם סכום כסף קטן לתת לצדקה, עדיף שיתנו ממנו מעט בכל פעם במשך מספר ימים, מאשר יתנו בבת אחת את הכל. הוא הסביר שזה יאפשר להם לרומם ימים רבים ככל האפשר על ידי קיום מצוות הצדקה.

הרב הזה ידע את מה שאני לא הבנתי כשהייתי קטנה: שלאדם יש יכולת להפוך גם את עצמו וגם את ימי חייו לאלמותיים על-ידי קיום מצוות. מאז אותו יום שבו התחלתי להבין את האמת העמוקה הזאת, הזמן חדל להיות האויב שלי. עכשיו אני יודעת שהכמיהה לנצח שחשתי מאז היותי ילדה, נובעת מתוך תחושה אינטואיטיבית שהנצחיות ניתנת להשגה – אפילו בתרבות החד-פעמי שלנו, שבה כמעט הכל, כולל מערכות היחסים היקרות ביותר, הפך לארעי כל כך. אני מלאת תודה שיש לי אחיזה בעוגן התורה, כדי להמשיך ולהזכיר לעצמי שאנחנו יכולים להשיג בחיים האלה דברים, שהם באמת לנצח נצחים.

1. The Thinking Jewish Teenager's Guide to Life, עמוד 160.
2. בראשית כ"ד, א'.
3. מסכת ראש השנה דף ח' עמוד ב'.
4. באשר ליהודים הרפנ'ס מגזין 1899.
5 שמות ל"א, י"ז.

*מאמר זה נכתב לזכר אבי מרדכי בן שמחה ז"ל.