קשה לי ללכת לבית כנסת בימים האחרונים. להתפלל לא-לוהים נהיה אתגר של ממש. אני עוקב בחדשות אחרי האסון הנוראי בסין, רואה ילדים קבורים תחת ערימות בטון, עפר ובתי ספר שקרסו, ויודע שיש עוד אלפים רבים כמותם – ואחר כך, כל כך קשה לפנות אל הבורא בטון רגוע ומלא שבח והודיה. בשלב זה ידוע לנו על עשרות אלפים הרוגים ועל מיליונים שאיבדו את בתיהם ואת כל היקר להם. מדובר באסון בסדר גודל בלתי נתפש ממש, והוא לא הגיע כתוצאה ממעשי ידי אדם – אלא מידי משמים. איך אפשר שלא להזדעזע מכך? מי לא חווה רגע של מרידה באדון העולם ברגעים בהם מונחתים אסונות על העולם? מי לא שואל את עצמו האם עדיין יתכן להישאר דתי אחרי שרואים כל כך הרבה סבל וסכנות בעולם?

אם כן, האם אנחנו צריכים להוציא את א-לוהים מחיינו, להכריז עליו כלא רלוונטי יותר? אולי להחליט שהוא לא יותר מתוצאה של חשיבה שגויה של אבות אבותינו? – אך האם זה יעזור? או יהיה הגיוני יותר? האם זה יפתור בעיה כלשהי? קראתי ספרים רבים, מאפיקורוס ועד ריצ'רד דוקינס, שמציעים לי להפסיק להאמין. לא מרשים, יותר מידי שטחי; לא מספיק נשמה ויותר מידי אינטרס אישי.

לנסות להבין את א-לוהים זה כמו לנסות להמחיש מציאות תלת ממדית בעזרת משטח דו מימדי.

ולעומת זאת, מה שאני לומד מרעידת האדמה בסין זה שתפיסת הא-לוהות שלי רחוקה מאוד ממציאות קיומו. אני נאלץ לשנות שוב באופן רדיקלי את הבנת הא-לוהות שלי, ולהודות בבורותי כשאני חושב עליו. לנסות להבין את א-לוהים זה כמו לנסות להמחיש מציאות תלת ממדית בעזרת משטח דו מימדי. אני מבין שיש מרחבים אדירים מעבר לתחום הבנתי. אני מודע לכך שאני עיוור, כי אני לא מסוגל להפסיק להתאים את המציאות שלו לרעיונות שלי, לצמצם את האמונה שלי בו לתוך דוֹגְמוֹת, ואת הוד רוממותו לקבע בקלישאות.

שני העולמות האלה - התחושה הגואה של נוכחות הא-ל מול הלחץ המנוגד שדורש ממני להכחיש אותו - הופכים להיות יסוד חיי. ובמציאות עתירת ניגודים ופרדוכסים, אני אמור לעמוד מולו ולשרת אותו, כשאני נמשך לכיוונים מנוגדים של אהבה ומרירות כלפיו. תפילתי הצנועה, תחושת היראה כשאני מתבונן בעולמו המדהים, והצורך שלי להודות לו על כל נשימת אויר שהוא מעניק לי, נמהלות ברצון שלי לקרוע את השמים בזעקת מחאה נגדו, לשאת את דמעותיהם של מיליוני אנשים, ולהניח אותן לפני כיסא מלכותו. זהו גורלי בתור יהודי.

א-לוהים יותר מקיים. קיום אינו אלא הוויה מינימלית.

הוא יותר מקיים, יותר מאין סופי ויותר מנצחי. הוא לא פחות מאמיתי, אבל יותר מאמיתי. כשאני מדבר עליו, אני חייב להבין שאני משתמש במילים השאולות מתחום ההתנסות האנושי הכללי - מלים שאינן מתאימות לעולם האמונה. האמונה עצמה, דלת מילים במיוחד... וכך גם מחשבותיי. הן תלויות במילים, אך כשאני כמהַ למשהו מעבר, אני נותר חסר מילים ומבין שמילותיי ומחשבותיי יכולות להוביל אותי רק עד לרגע שאני מתייצב מולו, אחרי כן הן נמוגות חסרות משמעות, משום שכעת הן צריכות לבטא מסר שהוא יותר מסתמי. אם הוא היה רק קיים, לא הייתי מאמין בו.

אז אני אמשיך לשוחח עימו, להתווכח איתו, לשמור את מצוותיו, מתוך הבנה שכאשר אני מתעמת עם אסון, אני מתעמת עם ההכרה בכך שכל חוכמתי משולה לגרגר אבק. אני לומד להכיר בכך שקשה לי להכיל את תפארתה שוברת הלב של שקיעת החמה, והרבה פחות את פגישתי עמו מתוך כאב העולם. אז אני אמשיך להתפלל ולהתחנן לרחמים, עבור כל אלה שחיים בכאב ובחוסר אונים.