כמעט על כל מוצר מזון שאנחנו קונים בארץ כתוב 'כשר' - בין אם זה פלאפל, ביסלי או מעדן חלב. אז מה עומד מאחורי כל האוכל הטעים הזה?

משמעותה המקורית של המילה 'כשר' היא 'מוכן' (שהוא מוכן לאכילה). מאכלים שהותרו על ידי התורה והוכנו על פי ההלכה היהודית, הם כשרים. במאמר זה נלמד בהרחבה מה הופך מזון ל"כשר", ובסופו נסקור כמה מהיסודות הרעיוניים של מושג הכשרות.

בעלי חיים כשרים

חיות ובהמות

התורה (ויקרא יא, ג) מונה את מאפייניהן של החיות והבהמות המותרות לאכילה, ככאלה שפרסותיהן שסועות לכל אורכן, ושהן מעלות גירה בתהליך אכילתן. כל החיות הטהורות הן אוכלות עשב ממשפחת היונקים. הבהמות שבדרך כלל נוהגים לאכול היום הן פרה, עז וכבש – ולעיתים גם צבי או בופאלו.

עופות

התורה מונה 24 מיני ציפורים אסורות, והתלמוד מסביר שבין הציפורים האסורות, על פי הסימנים השונים, כל העופות הדורסים (נשר, עיט, נץ) אסורים. למעשה, היום אנחנו אוכלים רק את אותם עופות שיש לנו מסורת מבוססת לכשרותם – כגון תרנגול, תרנגול הודו, ברווז, יונה ואווז.

"ביצים כשרות" חייבות לבוא מעופות טהורים (כמו תרנגולת).

דגים

התורה (ויקרא יא, ט) מסבירה שלדגים כשרים צריכים להיות "סנפיר וקַשׂקֶשֶׂת" (הסנפירים הם שעוזרים לדג לשחות והקשקשים מכסים את גופו). אפילו אם יש לדג רק סנפיר או קשקש אחד, הוא מותר. לדג הטונה למשל, יש מעט מאוד קשקשים, ובכל זאת הוא כשר. דגים כשרים אחרים הם למשל קרפיון, אמנון, נסיכת הנילוס, בקלה, מקרל וסלמון.

סרטנים ו'פירות ים' אחרים (כמו צדפות) אינם כשרים, משום שאין להם קשקשת. בנוסף לכך, כל היונקים הימיים (לווייתנים ודולפינים) אינם כשרים.

ו...כן, יש סוגים כשרים של סושי וקוויאר – המופקים ממינים כשרים (עם סנפיר וקשקשת), ושמכינים אותם בכלים כשרים (סכינים, קרש חיתוך וכו').

חרקים

רבים מופתעים לגלות שקיימים ארבעה סוגי חגבים כשרים (ויקרא י', כב). בכל אופן, כל יתר החרקים אינם כשרים. היינו חושבים שאין לזה השפעה על הרגלי האכילה המערביים שלנו. אבל למען האמת, ירקות עליים רבים (חסה, ברוקולי, כרובית) נגועים מאוד בתולעים, וחייבים להיבדק בקפדנות לפני שאפשר לאכול אותם. יש פירות כגון פטל ותותים שגם הם בעייתיים. בזמננו פותחו שיטות מיוחדות לבדוק ולנקות את הפירות והירקות הללו מחרקים.

שחיטה כשרה

שחיטה

כדי שהבשר יהיה כשר לאכילה, לא די בכך שמקורו במין טהור. הבהמה והעוף צריכים לעבור שחיטה על פי המתואר בתורה (דגים אינם צריכים שחיטה). בתהליך זה, חותך שוחט מוסמך את הקנה והוושט של החיה בסכין שחיטה מיוחדת, חדה מאוד. השחיטה קוטעת גם את וריד הצוואר, וגורמת למוות כמעט מיידי תוך גרימת כאב מינימלי לחיה.

בדיקה

לאחר שבעל החיים נשחט כראוי, בוחנים את אבריו הפנימיים בחיפוש אחר מומים פיסיולוגיים שעלולים לפסול אותו – להפוך אותו ל"טָרֵף", לא כשר. יש לבדוק בייחוד את הריאות, כדי לוודא שאין בהן הידבקויות (סירכות) שעלולות להצביע על נקבים בריאה.

ניקור

בנוסף לכך, ברוב היונקים המותרים לאכילה קיים גיד מסוים, גיד הנָשֶה, וכן שומן, הוא החֵלֶב, שנאסרו מן התורה ושחייבים לסלקם. תהליך ההסרה נקרא ניקור, והוא מסובך למדי. למעשה, היום פשוט מסירים את חלקם האחורי של רוב בעלי החיים ומוכרים אותו לשאינם-יהודים כבשר לא כשר.

מליחה

התורה אוסרת לאכול דם של חיה או עוף (ויקרא ז, כו), איסור שאינו חל על דגים. על מנת למצות מהבשר את הדם, יש לכסות במלח גס את כל שטח הפנים של הבשר. מניחים את הבשר כך למשך שעה על משטח נטוי או מחורר, כדי שהדם יזוב ויזרום בחופשיות. לאחר מכן, שוטפים היטב את הבשר במים כדי לסלק ממנו את כל המלח. חייבים להכשיר את הבשר בתוך 72 שעות מרגע השחיטה, כדי שלא לאפשר לדם להיקרש בתוכו (דרך נוספת להיפטר מהדם, אשר מיושמת בכבד, היא בצלייה על גבי רשת מעל לאש גלויה).

איסורים נוספים

בשר וחלב

התורה אוסרת אכילת בשר וחלב יחד, וגם את עצם בישולם יחד (וכן כל הנאה שהיא מתערובת כזאת). כאמצעי הרחקה מן האיסורים העיקריים, אסרו חז"ל אכילה של בשר וחלב באותה ארוחה, וכן אסרו את הכנתם באותם כלים. לכן, במטבח כשר צריכות להיות שתי מערכות נפרדות של סירים, מחבתות, צלחות וסכו"ם – האחת למאכלים בשריים והשנייה לחלביים.

לאחר אכילת מאכלי בשר, נוהגים לחכות 6 שעות לפני שאוכלים מוצרי חלב. אבל לאחר אכילת מזון חלבי אפשר לאכול בשר בלי המתנה. בכל זאת, יש לאכול דבר מה (כגון לחם) ולשטוף היטב את הפה לפני אכילת אוכל בשרי.

איבר מן החי

התורה (דברים יב, כג) אוסרת אכילת כל איבר שהוסר מחיה לפני שהומתה – "איבר מן החי" (הציווי הזה הוא אחת משבע מצוות בני נח, החלות גם על אלה שאינם יהודיים).

חלב ישראל

החלב שכשר לשתייה הוא רק חלב שבא מבהמה כשרה. מצווה מדרבנן דורשת השגחה במהלך החליבה כדי להבטיח שהחלב אכן בא מבהמה כזאת. בעיה זו נפוצה פחות בארץ, שבה רוב משקי החלב מנוהלים על ידי יהודים ומפוקחים על ידי גופי הכשרות השונים. בחו"ל, שם רוב משקי החלב שייכים לשאינם יהודיים, הבעיה נפוצה יותר. יש פוסקי הלכה המתירים לצרוך בחו"ל מוצרי חלב בהסתמכם על פיקוח משרד הבריאות המקומי. עם זאת, גם בחו"ל רבים מקפידים לצרוך אך ורק מוצרים שנחלבו על ידי יהודי או תחת השגחתו, ובארץ, כמובן, מקפידים על כך הרבה יותר. ההשלכה המעשית בארץ נוגעת בעיקר למוצרי חלב המגיעים מחו"ל או למוצרים המכילים אבקות חלב המגיעות מחו"ל.

גופי הכשרות בחו"ל יציינו בפירוש "חלב ישראל" על אריזתם של מוצרים שהופקו מחלב שהשגיחו על חליבתו. לעומת זאת, בארץ, בדרך כלל יציינו "לאוכלי חלב נכרי" או הערה דומה, על מוצרים המופקים מחלב מיובא.

בישול עכו"ם

משמעות המונח היא מאכלים שבושלו על ידי מי שאינו יהודי. כגדר שקבעו רבותינו למניעת התבוללות, מאכלים מסוימים שבושלו על ידי גויים נחשבים כלא כשרים. קיימים דינים רבים ומפורטים לאיסור זה, אך הכלל הבסיסי הוא שכל מאכל מבושל אשר: 1) לא היה ראוי לאכילה לפני בישולו, ו 2) חשוב מספיק כדי להיות מוגש על שולחן מכובד - אסור לאכילה אם בושל על ידי אדם שאינו יהודי.

אם היהודי מניח את המזון על האש (או, לשיטות אחרות, מסייע בהדלקת האש או בבישול עצמו), אפשר לאוכלו אפילו אם יתר שלבי ההכנה נעשו על ידי גוי (בהנחה, כמובן, שהמזון עצמו כשר מכל בחינה אחרת).

כשרות בצומח

דגנים

בשמירת כשרות יש נושא הקשור לדגנים ולקמח, והוא נושא "התבואה החדשה". על פי התורה (דברים כג, יד), אם נקצר הדגן (כגון חיטה) לפני חג הפסח, אסור לנו לאוכלו עד לאחר היום השני של פסח.

זאת אומרת שיש לנו שני סוגים של דגן: כזה שלא חגג פסח אחד נקרא "חדש" והוא אסור באופן זמני למאכל, בעוד שדגן 'מבוגר' מספיק, שכבר רשם לעצמו פסח אחד, הוא "ישן" ומותר לאכילה.

נושא נוסף הקשור למוצרי דגן הוא "הפרשת חלה" (נא לא לבלבל עם חלות לשבת). כאשר אנו לשים כמות רצינית של בצק (שהוכן מיותר מ-1.2 ק"ג קמח) לשם אפייה, מסירים ושורפים חלק קטן מהבצק הזה. כשמדובר בכמות העולה על 1.6 ק"ג קמח (או 2.25 לפי שיטה אחרת), מברכים 'על הפרשת חלה'. בימי המקדש, היו נותנים את ה'חלה' לכהן. ברגע שהפרישו את החלה מהבצק, הבצק כשר לאפיית לחם או כל מוצר אחר.

פירות האילן

פירות הגדלים במשך שלוש השנים הראשונות מרגע נטיעת העץ, נקראים "עָרלה" ואינם כשרים לאכילה. הכלל הזה חל על עצים בארץ ישראל וגם בחו"ל. מי שנוטע עץ בחצרו, אינו יכול לאכול את פירותיו לפני שיחלפו שלוש שנים, וקיים תהליך מסוים שצריך לעשות כדי להכשיר לאכילה פרי שגדל בשנה הרביעית (פנו לרב לקבלת הנחיות).

מפרי הארץ

'תרומות ומעשרות' הוא ביטוי כולל למספר סוגי מעשרות שצריך להפריש מהיבול החקלאי הגדל בארץ ישראל, אשר אותם היו נותנים בעבר לכהנים וללויים. מוצרים שלא עושרו נקראים "טֵבֶל" ואינם כשרים לאכילה. כשאנו קונים פירות, ירקות ודגנים שגדלו בארץ (ומוצרים שונים המכילים אותם), יש לוודא שהופרשו מהם תרומות ומעשרות.

התורה (ויקרא כה) אומרת שבכל שנה שביעית יש לחדול מכל פעולה חקלאית בארץ ישראל. מצווה זאת נקראת "שמיטה" – לשמוט את הקרקע למשך כל השנה השביעית, שנת שבתון. יבול שצמח באדמה שעובּדה וטופלה בשנה השביעית אינו כשר. היום (שלא כמו בימים עברו בטרם חודשה ההתיישבות הנרחבת בארץ), כאשר התעשייה החקלאית פורחת בארץ ישראל, הלכות השמיטה רלוונטיות מאוד לכל אחד מאיתנו. לכן, כשקונים מוצרים מן הצומח (כגון שימורים, מוצרים מוקפאים וכד') או פירות, ירקות, קטניות ודגניים בשנת השמיטה (ובשנה שלאחריה) יש לברר היטב אם נשמרו בהם הלכות שמיטה.

למה לשמור כשרות?

למה לשמור כשרות בעידן המודרני?

מובן שהתשובה המוחלטת לשאלה הזאת היא "כי כך ציווה השם". עם זאת, יש גם תועלת פרקטית מוחשית לשומרי הכשרות היום:

1) רוחניות: התורה מלמדת אותנו שמזון שאינו כשר משפיע על הנשמה היהודית. הנשמה היא כמו אנטנה הקולטת גלים של אנרגיה רוחנית. אכילת מזון לא כשר פוגעת ביכולתה של הנשמה להתחבר לרוחניות. הנזק הזה מתוקן כאשר האדם חוזר לאכול מזון כשר.

2) צמיחה אישית: אם אדם יכול לשלוט במה שהוא אוכל ובזמני האכילה שלו, הוא יכול לשלוט גם בתחומים אחרים בחייו. כשרות דורשת מאיתנו להמתין בין בשר לחלב, ושלא נאכל בעלי חיים מסוימים או שילובים כאלה ואחרים של מזון (אפילו כשאנחנו רעבים!). כל זה מקנה שליטה עצמית, ומאפשר לנו לרומם את הצד הרוחני שלנו, בכך שאנחנו מכופפים את הדחפים החייתיים לבחירה מודעת.

3) טעמים בריאותיים: מאחורי כל תווית "כשר", עומד גוף כשרות אחראי, המעמיד לפחות אדם אחד (הנקרא "משגיח כשרות") אשר בדק את המרכיבים ואת תהליך ייצורו של המוצר שבידינו. תחת אותה השגחה, מובן שמזון כשר בריא יותר ונקי יותר. כשמדובר בבשר, לאחר השחיטה בודקים אם יש בבעלי החיים מורסה בריאוֹתיהם או בעיות בריאוּת אחרות. חלק הארי של הדם – האמצעי להתפתחות חיידקים בבשר – ממוצה ונשאב ממנו בתהליך המליחה. צדפות, רכיכות, סרטנים ופירות ים אחרים נושאים מחלות מעיים רבות ומהווים גורם לחרלת (מחלת עור). הבשר והחלב מתעכלים בגוף בקצב שונה שמכביד על הגוף. חזירים עלולים לשאת את זחלי הטריכינלה הטפיליים, והנמנעים מבשר חזיר מונעים את עצמם מן הסכנה הזאת.

4) לקח מוסרי: אנחנו לומדים לא להיות אכזריים – אפילו כלפי בעלי חיים. "לא תבשל גדי בחלב אמו" – הוא פסוק שמשמעותו המילולית הפשוטה אוסרת עלינו מעשה שיש בו אכזריות (ומשמעותו העמוקה היא האיסור לאכול חלב ובשר ביחד), ואנו לומדים ממנו גם שאסור לשחוט אֵם (בהמה) וצאצאה הצעיר באותו יום. אסור לנו להסיר איבר מחיה שלא הומתה (מנהג שהיה רווח קודם לעידן המקררים). כשאנחנו שוחטים בעל חיים, זה חייב להיעשות במינימום הכאב האפשרי. ואנו רואים שוב את ההרחקה מאכזריות באיסור אכילת עופות דורסים.

5) מסורת של דורות: אחד המפתחות להפיכת בית יהודי ל"יהודי" היא שמירה על הכשרות. כשאנחנו שומרים כשרות בבית, החיבור שלנו ליהדות וה'קרבן' שאנו מקריבים מושרשים בליבם של ילדינו לנצח. ומכיוון שמזון הוא בדרך כלל מרכזם של אירועים חברתיים, שמירה על כשרות יוצרת חַיִץ בין יהודים לשאינם יהודים, גדר מובנית נגד התבוללות. עבור רבים, הגשר בין העבר והעתיד הוא הארומה הרוחנית של המטבח הכשר.

בסופו של דבר, איננו יכולים לשער את מלוא עומקה של "שמירת הכשרות". כי כשרות היא הרבה מעבר למה שהפה מרגיש...

תודה רבה לרב קלמן פקוז ו-ou.org.