היה היתה ממלכה נשכחת ששכנה בארץ רחוקה. אי-שם בקצה הממלכה ניצבו שתי דלתות. שערים. השערים היו גדולים וחזקים, עשויים מברזל, והם היו... נעולים.

מזה שנים מדברים בממלכה על השערים הנעולים. אין אדם שלא רוצה להגיע אליהם ולעבור בעדם. תשאלו מדוע? כי מעבר לשערים, כך יודעים כולם, מצוי האושר.

רבים ניסו ושבו בכתפיים שמוטות ופנים עגומות. "אין סיכוי", מלמלו באזני מי שהתעניין, "אין שום סיכוי, חבל על הזמן"...

כולם כבר ידעו היכן נעוצה הבעיה – לשערים לא היה מפתח. היתה רק דרך אחת שבאמצעותה ניתן היה לפתוח את השערים, אבל איש לא רצה לדבר עליה. "לך תנסה" השיבו לכל מי ששאל.

 

***

 

אדם חי באותה ממלכה. חייו היו שלווים. הוא היה צעיר וכוחו במותניו. עולמו היה מלא בהרבה דברים מעניינים. היתה לו משפחה חמה ואוהבת. היו לו חברים קרובים שאהב והיה משוחח איתם שעות ארוכות. היו לו גם הרבה חבר'ה איתם נהג לבלות וליהנות, והיו גם לימודים... כולם אהבו אותו והוא לא הפריע לאיש.

משהו בתוכו התעקש ולא הרפה. "לך אל השערים, לך למצוא את האושר".

בסה"כ, אדם היה אדם מאד נח. אולי לכן השערים לא העסיקו אותו. אבל יום אחד כמו יתוש החל לזמזם במוחו. הזמזום הלך וגבר, הלך והתחזק עד שאדם לא היה יכול עוד להתעלם ממנו.

משהו בתוכו התעקש ולא הרפה. "לך אל השערים, לך למצוא את האושר".

מה היה חסר לו?

"מה באמת?" הדהד בו פנימה קול תמה.

"משהו... משהו חסר... אינני יודע מהו, אבל יודע שמשהו חסר... אחרת, מדוע אינני מאושר באמת?"

 

***

 

אדם נטל את צרורו ויצא לדרך. הדרך היתה רגילה למראה ואדם הלך אחוז שרעפים. הוא לא ידע מה מצפה לו, כיצד ואם בכלל יוכל לעבור דרך השערים. שלושה ימים היו לו כדי להרהר בדבר, ובסופם הוא הגיע, כמו רבים לפניו ורבים אחריו. הוא התקרב אל השערים בברכיים רועדות, לב הולם וגוף שטוף זעה קרה...

"כמה מוזר", לחש לעצמו, "באמת אין פה מפתח".

"יש ויש", רעם לעומתו קול.

אדם קפץ בבהלה, מהיכן בוקע הקול? הוא הביט אנה ואנה ולא ראה איש, בלית ברירה הסב ראשו באטיות אל השערים, וסינן בחשש את השאלה -

"זה אתם?"

"אכן, ברוך הבא!"

הוא שאל את השאלה הבאה מיד, כי חשש שליבו יתפוצץ אם לא יעשה זאת.

"שלום, מה עלי לעשות כדי לעבור דרככם?"

"כמעט מאומה", השיבו, וצליל קולם מחויך. "כל שעליך לעשות הוא להשיב לשאלה פשוטה אחת."

"ומהי?" מיהר לשאול אדם.

"מי אתה?"

"אני אדם, אבל שערים נכבדים שאלו מהר את השאלה. אולי אדע לענות עליה ואוכל לעבור בעדכם?"

"זו השאלה, אדם, מי אתה?"

שקט השתרר לרגע ואז הוא ענה, "מה זאת אומרת, אני אדם."

"נכון, אדם, זהו שמך, אבל אנחנו שאלנו מי אתה."

"אני... אני אדם שחי בממלכה."

"לא שאלנו למקום מגוריך, אלא..."

"כן, אני כבן 17, וגובהי מטר שבעים וחמש בערך, צבע שערי..." הלחץ גרם לקולו לטפס בכמה טונים.

"אדם, לא ביקשנו תאור חיצוני".

"אבל, מה הכוונה בשאלה מי אני? זה הרי ברור כשמש, אני אדם מקובל בחברה, אהוב, יש לי משפחה נחמדה וחיים שלווים", קולו של אדם הפך טרוד יותר ויותר.

"אדם, לא שאלנו אותך כיצד מתייחסת החברה אליך, לא שאלנו אודות המשפחה שניתנה לך, שאלנו עליך!"

אדם תשוש כולו השיב בקול חלוש: "אני אדם נח באופיו, בעל מזג רגוע בדרך כלל, מלבד במקרים שמכעיסים אותי מאד, ויש לי נטיות מוזיקליות."

אי אפשר לזכות באושר אם אין מי שיזכה בו... אם אין לך מושג מי אתה...

ליבו של אדם ניבא לו רעות, ואכן התשובה לא אחרה לבוא: "פרטת את תכונות האופי והנטיות עמן נולדת, זה לא אתה אדם! השאלה היא מי אתה?"

דמעות מלוחות וכבדות טפטפו מעיניו של אדם לכוון פיו... לא נותר בו כוח להשיב עוד. השערים פלטו לחישה חרישית: "צר לנו, אך לא תוכל לעבור בעדינו בשעה שאינך יודע מי אתה. אי אפשר לזכות באושר אם אין מי שיזכה בו... אם אין לך מושג מי אתה..."

"רמז, שערים", התחנן אדם, "רמז". השערים היססו לרגע ואז ענו: "התשובה שתיתן לנו צריכה להיות כזו שתהיה רלוונטית גם אם יילקח ממך הכל. כל הסובב אותך, כל תכונות הגוף והאופי, כל חפציך. זו תשובה שאתה צריך לדעת, אך גם להרגיש בכל לבבך."

 

***

 

הדברים היו סתומים. אך השערים נעלו פיהם ולא הוסיפו לדבר אליו. הוא התיישב על הקרקע באפיסת כוחות והרשה לעצמו לפרוק את תסכולו בבכי. הוא בכה ובכה עד שנפלה עליו שינה עמוקה. כשהקיץ כעבור שעות ספורות, נטל את תרמילו ושירך רגליו בלאות חזרה אל הממלכה.

אנשים יביטו בו עת יחזור כך, מובס. הוא ידע, אך לא היה אכפת לו. "מה זה משנה מה יחשבו עלי אנשי הממלכה אם אני בעצמי אינני יודע מה לחשוב על עצמי, אם אינני יודע מי אני", חשב נוגות.

כך הלך והלך, לא הביט ימין ושמאל, הגיע אל ביתו ומשם ישירות לחדרו שם נפל שדוד על המיטה. המשפחה דאגה מאד, מה קרה לו, לאדם? מיהרו להזמין את החברים הקרובים, שיבואו לשוחח, לדבר... אך לשווא. החבר הקרוב ביותר ישב על ידו וניסה לשוחח עימו, אך לא מצא בדבר כל טעם.

הם לא יודעים, חשב אדם ללא הרף, שהם משוחחים עם "אף אחד", עם אדם שלא יודע מי הוא. עם כלום. גם שאר החבר'ה ניסו לשכנע אותו לצאת, לבלות, לשכוח. אך הוא לא היה מסוגל. בראשו ובליבו הדהדה השאלה באלפי קולות:

אדם, מי אתה?

והוא היה מוכרח, ממש מוכרח, לגלות מי הוא.

אדם חשב המון. חשב על כך שיש לו כל-כך הרבה – משפחה, חברים, לימודים, חפצים. כל אלו נותנים לו, לוקחים ממנו, מעסיקים ומשעשעים אותו, מקיפים אותו, אבל הם לא בתוכו. הם לא הוא. הם עלולים להתחלף, להיעלם, ואז מה יישאר? מה יש שם בפנים?

הוא היה חייב שקט. חייב להיות עם עצמו, חייב לגלות את התשובה. לכן, דחה את כל מי שניסה להתקרב, לא יצא למסיבות, לא שוחח, לא אכל וכמעט לא ישן. מה יישאר אם יילקח ממנו כל הסובב אותו, גופו, חפציו ותכונותיו המולדות?

הם לא הוא. הם עלולים להתחלף. להיעלם. ואז מה יישאר? מה יש שם בפנים?

כך חלף עליו שבוע במחשבות עמוקות. הוא חשב וחשב הוא גם ניסה להרגיש – כמו שהשערים אמרו, אבל כל מה שהצליח להרגיש היה רק ייאוש נורא ותסכול עמוק שכמעט שיתקו אותו כליל. כמעט.

אבל אז ברגע האחרון הבזיקה בו הארה שגרמה לו לזנק.

"אלוקים!" זעק. ליבו החסיר פעימה. הוא היה קרוב מאד. לאט לאט החלה ההכרה להבשיל בו עוד ועוד, לבסוף נטל את תרמילו ופתח בריצה חסרת מעצורים שמעולם לא ידע כמותה.

 

***

 

ליבו נשא את רגליו בשעטה אדירה עד שנעצר באחת. הוא ניצב שם בפני השערים, אפילו לא חיכה שישאלו אותו, אלא אמר בעצמו בנשימה אחת:

"אני – זה הקשר שלי לאלוקיי. זה מה שאני עושה כדי להתקרב אליו. זה העמל והמאמץ שאני משקיע כדי להשתמש במה שהוא נתן לי כדי לעבוד אותו."

הוא סיים, ושתיקה מילאה את האוויר באור וזוהר. באִוושה בלתי נשמעת נפתחו השערים לרווחה. הוא הביט בהם כלא מאמין.

ואז קורן באור פנימי מופלא, עבר בעדם צעד אחרי צעד, מתענג על כל פסיעה. רק אלוקיו והוא היו שם. מלבדם הכל היה מטושטש וחסר משמעות עצמית. הוא לא רצה שהמעבר הזה יסתיים. הוא גם לא היה מסוקרן לגבי מה שנמצא מעבר לשערים, כי לפתע ידע אדם, שמעבר להם נמצאת אותה ממלכה ממנה בא, אותה המשפחה, אותם חברים, אותן תכונות וכישורים. הוא לא פחד מזה כי אפפה אותו הילה חדשה, שונה, שצבעה את הממלכה בצבעים חדשים.

הוא ידע כיצד לנהוג, לשם מה ניתן לו הכל, מדוע נשלח. הוא ידע מה מקום כל אדם וכל דבר בעולמו. הוא ידע מי הוא בעצמו והיה מאושר.

אדם ימשיך לפסוע באותה הממלכה, באותם הצעדים, אבל מעתה הוא יהיה הוא עצמו. הוא לא יפחד להיות עם עצמו גם בשעה שיהיה עם אחרים. כי הוא הרגיש וידע כי אין עולם יפה יותר מהעולם שמצא בתוכו, והכל עלול להילקח ממנו, חוץ מאלוקיו שבקרבו.

הוא ידע במה להשקיע.

הוא ידע שזה כל האדם.