גדלתי בארצות-הברית כילדה ונערה בעלת זהות יהודית חזקה. לא היו לי בעיות הנוגעות לזהות זו במשך עשרה וחצי חודשים בשנה. אך כל שנה, בנובמבר, כשהוצאו קישוטי חג-המולד מהמגירות ונתלו ברחובות, צצו גם מנגנוני ההגנה שלי. הצגת חג-המולד בבית הספר גרמה לי למשבר אישיות מדי שנה. לסרב להשתתף? או לעלות לבמה עם שאר הכיתה ולהעמיד פנים שאני שרה את מזמורי החג? או אולי לשיר, אבל להשתתק כשמגיעים לשם ההוא, שמתחיל ב"י"?

ההצגות נפסקו עם סיום בית הספר היסודי, אך לא תחושת הניכור שלי מדי דצמבר. חשתי שאני מסתובבת במעגלים סביב עצמי, אורחת לא קרואה במסיבה. ביתנו היה הבית היחיד ברחוב שנותר ללא קישוטים. כל סנטה קלאוס מחופש בחנויות הכלבו, וכל עץ עם אורות מנצנצים, כמו גם כרטיסי חג המולד מחברים נוצרים (ויהודים!) שהציפו את תיבת הדואר שלנו, כל אלה רק העצימו את תחושת חוסר השייכות שלי.

החגים היהודיים בארה"ב היו אפילו יותר מביכים. כיהודים נאמנים, מעולם לא באנו לבית הספר בחגים היהודיים. בסתיו, משמעות הדבר הייתה היעדרות של שבוע שלם מייד בתחילת הסמסטר. היו מורים שהבינו, והיו כאלה שלא. לא עזרה במיוחד העובדה שבני כיתתי שהיו בעלי שמות כמו שוורץ וגולדשטיין הגיעו לבית הספר בסוכות. מי בכלל שמע על סוכות?

בישראל, סוף סוף, זו המסיבה שלי!

אחרי ילדות במדינה נוצרית (ושנים במדינה הינדית), אני מאוד נהנית לחיות כאן במדינת ישראל בעלת הזהות היהודית, והתקופה שאני הכי אוהבת כאן היא ללא ספק תקופת החגים – מראש השנה, דרך יום כיפור ועד סוכות (כאן לפחות כולם יודעים מה זה סוכות...) בארץ, סוף סוף, זו המסיבה שלי!

אווירה מיוחדת

המסיבה שלי מתחילה שבועיים לפני ראש השנה, כשלחשבונות החשמל, הטלפון וכרטיסי האשראי מצורפת "ברכת שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל". ואז מתחילים להגיע כרטיסי הברכה המאוירים בשופרות, תפוחים ודבש - מרואה החשבון, הבנק ורופא השיניים. בכל הסופרמרקטים הדבש במבצע.

יש אווירה מיוחדת לקראת תחילת השנה החדשה. ה"סליחות", שמתחילות לפני ראש השנה ונמשכות עד יום כיפור. בחשיכה שטרם שחר, הרחובות הצרים, מרוצפי האבנים של שכונתי בעיר העתיקה בירושלים, מלאים אנשים שממהרים לבית הכנסת, וקבוצות מכל רחבי הארץ שעושות את דרכן אל הכותל המערבי.

חז"ל מבטיחים לנו שהשכינה תמיד תשרה על הכותל המערבי. כל היום וכל הלילה נוהרים אלפי יהודים אל הכותל. אם בימים רגילים נשמע רחש של אנשים משוחחים באזור הכותל, הרי שבתקופה זו, שלפני יום כיפור, הצליל היחיד שנשמע ברחבה הוא קול התפילה הנאמרת בדבקות. טיפוסים שונים של יהודים מתקהלים בכותל – נערות בחצאיות ארוכות ובחורות במכנסי ג'ינס, נשים עוטות מטפחת ונשים במכנסיים קצרים. כולם מתפללים באותה רצינות, כפי שמתפלל אדם שהותר לו לראות את השופט ביחידות ממש לפני שגזר דינו נחרץ. רק דבר אחד בוקע מבעד ללחש-הדבקות, והוא קול תקיעת השופר, החוזרת ונשנית - קול הקריאה לחזרה בתשובה.

24/7 – הגרסא הישראלית

לפני שנה, באחת עשרה בלילה שלפני ערב ראש השנה, ישב בעלי ותרם את תרומת הרגע האחרון לצדקה. הוא רצה לנצל את ההזדמנות שסיפקה לו הטכנולוגיה, בעזרת הטלפון ומספרי החינם שמספקים מספר ארגוני-צדקה, ולתרום באמצעות כרטיס אשראי. אמרתי לו שסביר להניח שמאוחר מדי: אנשים כבר ישנים בשעה כזו, ובוודאי שהם לא עובדים. להפתעתי, הסתבר שבארגוני החסד עדיין מאיישים את הקווים גם בשעה מאוחרת זו. הגרסא הישראלית לאפשרות הקנייה 24 שעות ביממה היא בהלת התרומות שלפני ראש השנה.

עדיין מרגש אותי בכל פעם מחדש שביום כיפור הכול נפסק במדינה, שתחנות הטלוויזיה והרדיו אינן משדרות ושנתב"ג הוא שדה התעופה הגדול היחיד בעולם שנסגר למשך יום בשנה.

מעל 80% מיהודים במדינה שלנו צמים ביום כיפור, למרות מגוון דעותיה ורוב סגנונותיה, מדהימה העובדה שלמעלה מ-80% מאיתנו מסכימים לעשות אותו דבר באותו זמן. בפרפראזה על האמרה הידועה, במדינה שיש בה 5,000,000 יהודים, יש 5,000,001 דעות. אך ביום כיפור, הדעה היחידה שקובעת היא דעתו של ה', ורובנו הגדול יודע את זה.

אני אוהבת את זה שמייד לאחר הצום, נעלם כובד הראש הרציני של יום כיפור, ואת מקומו תופסת התזזית של סוכות, שיחול חמישה ימים אחר כך. סוכות הוא חג של שמחה. לאחר 40 יום של חשבון נפש והכאה על חטא, אנו מיטהרים ביום כיפור, וכאילו נולדים מחדש. לא זו בלבד שחטאינו נמחלים לנו, הם נמחקים, כמו ענן ענק שנעלם ומשאיר מאחוריו רק שמיים כחולים. החטא מרחיק אותנו מה'. המחילה שאנו זוכים לה ביום כיפור מחדשת את קרבתנו אליו. בסוכות, אנו חוגגים את הקרבה הזו.

אני אוהבת להסתובב בחנויות ה"עשה זאת בעצמך" ולראות את כל "סוכות הַנֵצַח", המוצגות לראווה מחוץ לחנות ואת מגוון המיטות והשולחנות המתקפלים במבצע ואת שלל הקישוטים לסוכה.

היום האחרון בעונת החגים הוא שמחת תורה, היום שבו אנו חוגגים עם התורה. למעלה מ-60% מאזרחי המדינה היהודים רוקדים עם התורה. בתי כנסת רבים מוציאים את ספרי התורה שלהם לרחובות, שם נערכות הקפות. אין כל בושה או מבוכה. ברור, הרי זאת המסיבה שלנו.

שנה טובה לכל עם ישראל.