לחבר שלי התקינו בבית מד מים. כך, חד וחלק.

האסון הזה התרחש בערך לפני חודש. הפעמון צלצל. האיש מהעירייה דיבר בסמכותיות, והיה לו לוח כתיבה שעט משתלשל ממנו. "אנחנו מתקינים אותם גם לכל השכנים שלך", הוא אמר. "זה החוק!"

תשעים דקות אחר כך הסתיים הכל. המונה הותקן. הוא רצה לבכות. "עכשיו הם ידעו בדיוק בכמה מים אני משתמש", קונן באוזני.

הוא גר באזור בארצות הברית שבו עד כה לא היה שום פיקוח על צריכת המים. אבל עכשיו כל חייו השתנו. חסל סדר מקלחות של 40 דקות. לא עוד ברזים דולפים שאפשר להתעלם מהם במשך חודשים. לא עוד מלחמות מים אינסופיות של הילדים עם הצינור בחצר. סגנון החיים המשוחרר שממנו נהנה ידידי לאורך ימים ושנים, הגיע לסיומו באותו יום הרה גורל.

אסון? אכן כך. אבל אולי לא רק.

בואו נבחן את זה מזווית שונה לחלוטין. אם אנחנו מאמינים באלוקים – אלוקי צדק, א-ל אוהב, א-ל רחום – אנחנו גם מאמינים שהאלוקים רוצה רק להעניק לנו, לתת לנו. אחרי הכל, אם האלוקים הוא מושלם, מה הוא יכול להצטרך או לרצות מאיתנו? אין לו צרכים או רצונות. שלמות, מעצם הגדרתה, אומרת ששום דבר לא חסר! ואם באמת אין שום דבר שאנחנו יכולים לתת לאלוקים, אם כל מה שהוא רוצה זה לתת לנו, אז מה היא התכלית שלנו כאן?

ה"תפקיד" שלנו הוא למצוא את הדרך הטובה ביותר לקבל ולהשתמש בכל המתנות שהוא מעניק לנו, ולהפיק את הטוב ביותר מכל מה שאנחנו מקבלים!

מה השיטה של האלוקים להעניק לנו את מקסימום המיצוי של כל אחת מהנאות החיים? איזה מתכון הוא גילה לנו, שמבטיח שניהנה מכל אפשרות של סיפוק ואושר בעולם הזה, ונעריך אותה?

במילה אחת... גבולות. בשתי מילים? הגבלות זמניות.

הבנתם?

אני מאוד אוהב סטייק, אבל נסו לאכול את זה כל ערב.

כמה שזה מפתיע, הגבלה היא האלמנט החשוב ביותר שניתן לבני האדם, כך שתהיה להם האפשרות הכי טובה ליהנות מכל חוויה אפשרית בעולם הזה.

למשל, אני אוהב סטייקים. בעצם, אני מאוד אוהב סטייקים. צלע, פילה, כתף, סיני – תנו איזה שם שבא לכם. במיוחד אם זה חצי נא. אבל נסו לאכול את זה כל ערב. זה פשוט לא אותו הדבר, נכון?

אוהבים את החיפושיות? מטאליקה? באך? נסו להקשיב להם כל היום... כל יום.

מה קורה לרמת ההנאה שלכם? האם היא נשארת אותו הדבר? האם היא גדלה? האם זאת דרך הזהב להגיע לרמת ההנאה הגדולה ביותר מהסטייק? ממטאליקה? מרכבת הרים? משקיעה? חופשה? אתר מעניין? משחק כדורגל? שינה עד מאוחר בבוקר? (יופי סלומון, עכשיו הגזמת.)

כשאלוקים העניק לנו את ספר הוראות החיים, שמוכר גם בשם 'תורה', הוא כלל בתוכו 613 תקנות, שמוכרות גם כ'מצוות'. אלו הם חלקים, שכאשר אנחנו דבקים בהם, מרכיבים את המרשם המושלם למימוש בעולם הזה. אבל רק 248 מהם הם "מצוות עשה" – דברים שצריך לעשות. 365 מהם הם דברים "לא לעשות". בסדר, תקראו להם הגבלות, אם אתם רוצים. באופן סימבולי, הגבלה אחת ליום, לכל יום בשנת החמה. ויחד עם ההוראות הללו יש המון "הגבלות זמניות", שכשדבקים בהן, הן יוצרות את המרשם הטוב ביותר להנאה הגדולה ביותר.

המרשם הזה כל כך חשוב, שיהיה לך קשה מאוד למצוא איזושהי הנאה בעולם הזה שאינה אסורה, לפחות באופן זמני. למה? לא כדי להעניש אותנו, לתסכל או להגביל את חיינו. להפך! דווקא כדי להבטיח שאנחנו מתקדמים נכון, כדי לא להגיע להתמכרות-יתר לכל הנאה שהיא, שהעולם הזה מציע – ובכך לדלל את מידת ההתרגשות וההתפעלות מכל חוויה.

חוויות שעלולות לפגום בגוף או בנשמה שלנו, אסורות באופן תמידי – למרות שהן יכולות להיראות מרגשות או מהנות למדי. שוב, משום שזה יתנגש בתוכנית המשחק שלנו להשיג הנאה מקסימלית בת-קיימא. אבל אפילו הדברים היומיומיים, שניתנו לנו דווקא כדי ליהנות, מוּצָאים לפעמים אל מחוץ לתחום שלנו.

נכון, גם שליטה עצמית היא דבר חשוב, אבל "התרת" כל ההגבלות אינה יעילה. להציע לילדים שלכם שכדאי להם לשכב לישון מוקדם בלילות הבאים כדי שיוכלו "להשלים שעות שינה", עלולה להתגלות כטכניקה הרבה פחות יעילה מאשר קביעת שעת שינה לתקופה מוגבלת, והיצמדות עיקשת לשעה שנקבעה.

הורה טוב יודע, שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לילדים, הוא אף פעם לא להגיד להם "לא".

לדוגמא: חלק מהאנשים עלולים לראות אי אכילת לחם במשך שבעה ימים (פסח) כדבר מאוד מלחיץ. אבל כל מי שטעם אי פעם לחמנייה ראשונה בבוקר שאחרי, יודע שזאת יכולה להיות חוויה בלתי נשכחת. זוהי הערכה מחודשת של משהו שאליו התרגלנו.

מספר אדיר של דוגמאות נוספות עולות לי בראש. מוסיקה (שאסורה בתקופות של אבלות אישית או לאומית), עבודה יצירתית (שבתות וחגים), בית נוח (סוכות), אכילה (יום כיפור ושאר הצומות), טלפונים ומחשבים (שבת) הם רק חלק מההנאות שאסורות באופן זמני.

הורה טוב באמת יודע, שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לילדים שלנו הוא אף פעם לא להגיד להם "לא". רוצים דרך בטוחה לגרום להם לשנוא את המערכת החדשה של הלגו ה'סופר דינאמי, ג'מבו, טורבו, מדליק, סילוני, אלפא-אומגה, גדול, בעל הנעה משולבת ורב גוני'? תנו להם לשחק בזה כל היום... כל יום. ואז תראו איך העניין שלהם נמוג למרחב הווירטואלי, או לכל מקום אחר שאליו הדברים נמוגים בימינו אלה. חיים בלי גבולות הם חד גוניים, מתישים וחסרי השראה. אז אולי אנחנו מתחילים להבין שקביעת גבולות והגבלות רק מוסיפה ברק, להט, לחוויית החיים.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי מבין את החבר שלי, שלא אוהב את מונה המים החדש שלו. אבל נראה לי שיש מה לומר לזכותם של רעיונות הצמצום, חובת הדיווח, הצבת גבולות, ומקלחת של 8 דקות. או שאולי אני פשוט מזדקן?