אם לאלוקים אכפת ממני, למה הוא לא עושה איזה נס למעני?

פעמים רבות שמעתי את השאלה הזו. לפעמים היא נשמעת כמו תלונה, אבל אולי בעצם זוהי קריאה לעזרה. אם נפקח את עינינו, אם נפתח את מוחנו ואת ליבנו, נראה שהקב"ה מחולל ניסים למעננו כל הזמן – מהנס הקטן ביותר והכי פחות חשוב, ועד לניסים הגדולים והדרמטיים יותר.

אם תתבוננו לאחור על חייכם, אני בטוחה שתגלו שגם לכם יש סיפור לספר. זוהי שאלה נהדרת לשאול את ילדיכם: האם זיהיתם את טביעת אצבעותיו של הקב"ה בחייכם השבוע? להלן כמה סיפורים ששמעתי ישירות מאנשים שזיהו את טביעת אצבעו של הקב"ה בחייהם.

סיפורה של שרון:

כשהייתי בת 25, לאבי היה שבץ והוא נכנס לתרדמת. הרופאים אמרו שאין דבר שהם יכולים לעשות ושאבדה כל תקווה. במשך חודשים הוא פשוט שכב שם. הורשיתי לבקר אותו מדי כמה שעות ולמרות שתמיד קיוויתי שהוא יתעורר, זה לא קרה.

ערב אחד, כשעזבתי את חדרו, לא יכולתי לסבול את זה יותר. ירדתי למכוניתי בחניון ביה"ח והתחלתי לצרוח ולהתחנן בפני אלוקים שיחזיר לי את אבא שלי.

כשנכנסתי לחדרו של אבי למחרת, נראה היה שעיניו ממוקדות בי, אבל הוא עדיין לא זז או דיבר. אמרתי, "נראה לי שאתה מסתכל עליי. אם אתה יכול לשמוע את קולי, עצום את עיניך".

אבי עצם את עיניו.

חשבתי שאולי זה צירוף מקרים, אז אמרתי, "עצום שוב את עיניך. אספור עד חמש וכשאגיע לחמש, פקח את עיניך".

אבי עשה בדיוק כפי שביקשתי ממנו. באותו רגע ידעתי שהשם אוהב אותי וידעתי שאני קרובה אליו.

סיפורו של יאיר:

המשפחה שלי לא הייתה דתית ולא הלכתי לבית הכנסת לעתים קרובות. עם זאת, תמיד התייחסתי כמובן מאליו לעובדה שיש אלוקים ושהוא יכול לעזור לנו. פעם אחת, כשהייתי בן 15, ישבתי במושב האחורי במכונית עם כמה חברים. לפתע המכונית סטתה ונפלה מצוק. היא התגלגלה שוב ושוב ולבסוף נחתה הפוכה, על גג המכונית.

התעלפתי באותו הרגע, וכשחזרתי להכרה לא ידעתי אם אני חי או מת. מחשבתי הראשונה הייתה שאמי תהרוג אותי אם לא אחזור הביתה! המחשבה הבאה שלי הייתה שהמכונית בוודאי תתפוצץ ותעלה בלהבות, כיוון שזה מה שקורה בסרטים.

הסתכלתי על חבריי, אבל אף אחד מהם לא נע. הבנתי שאני כנראה חי. המכונית נמעכה באופן חלקי ולא יכולתי לפתוח את הדלת כדי לצאת החוצה. ואז, משום מקום, נפתחה הדלת ויד נעלמת משכה אותי מחוץ למכונית. כשהסתובבתי לראות מי עזר לי, לא היה שם אף אחד.

חשבתי לעצמי, "אה, כנראה שהקב"ה עזר לי". לא הייתי מופתע כלל; הייתי יותר מוטרד מכך שאני עלול להסתבך בצרות. זה פשוט נראה לי טבעי שאלוקים יעזור.

סיפורה של לילי:

הוריי היו אתיאיסטים. לאמונה לא היה מקום בביתנו ובחינוך שקיבלתי כילדה. כשגדלתי הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, מה שהעמיק את השכנוע שלי בכך שאלוקים לא קיים. ואז, קיץ אחד, עזבתי את האוניברסיטה והחלטתי לטייל ברחבי העולם, במסע חיפוש עצמי בתקווה למצוא לעצמי זהות בוגרת. לא היה לי מושג לאן אני נוסעת ומה אעשה כשאגיע לשם. הייתי לבד, מודאגת מהעתיד ומותשת מאי-ודאות. ואז, ברגע אחד – רגע שנחקק לעד בזיכרוני יחד עם תמונת הירח הבהיר והקר בשמי מדינת נבאדה – אלוקים לחש באוזני.

רגע אחד הייתי קפואה ואחוזת חרדה. ברגע הבא הייתי עטופה בחמימות של תחושת ביטחון בכך שאמצא את דרכי. בלי מילים או מעשים, נוכחותו של הקב"ה הייתה אמיתית ומוחשית. היה זה רגע של בהירות כה אינטימית וחיה, כה ברורה ומוחלטת, שבזמנים של מתח אני עדיין חוזרת אליו ומתמלאת מחדש בחמימותו. הייתה זו מתנה של תקווה – ידעתי שהקב"ה נמצא שם ושאכפת לו. ידעתי שאם לא אוותר, בסופו של דבר אמצא אותו, בדיוק כפי שהוא מצא אותי.

סיפורה של אסתר:

כשהייתי ילדה קטנה, אמי מתה וכל מה שנשאר לי ממנה היה תליון שהיא נתנה לי. ענדתי אותו מדי יום כדי לשמר את זכרה.

יום אחד התנדנדתי בנדנדה בחצר ביה"ס והתליון נשבר ונפל לחול. חיפשנו בכל מקום, חפרנו בחול, אך ללא הועיל.

שנים לאחר מכן, אחי הצעיר השתתף בתחרות בביה"ס וזכה באקווריום עם דג. מארגן התחרות גרף חול מחצר ביה"ס כדי לכסות את תחתית האקווריום. בהתרגשות רבה הביא אחי את הפרס הביתה.

כפי שקורה לעתים קרובות עם דגים, תוחלת החיים של דג זה הייתה קצרה והוא מת זמן לא רב לאחר מכן. בעוד אני מנקה את האקווריום, משהו נצץ בחול. זה היה התליון האבוד שלי! באותו רגע ידעתי שלעולם איני לבד ושלעולם לא ארגיש שוב לבד.

 

***

 

אלו הם חלק מהסיפורים היותר דרמטיים ששמעתי, אבל הקב"ה מתערב בחיינו מדי יום, כל הזמן, אם אנו רק פתוחים להבחין בכך. הוא לא אחראי רק להדרו של האוקיינוס וליופייה של השקיעה, לשפע הפרחים הצבעוניים ולשירתם הערבה לאוזן של הציפורים. מגע ידו ניכר גם ביומיום, בדברים ה"רגילים".

אתם עלולים לחשוב שזהו "בזבוז" של תפילה לבקש מקום חניה טוב – אבל מי לדעתכם מוודא שתמצאו חניה, בין אם ביקשתם למצוא ובין אם לא? כשאתם נתקלים ברחוב באדם שעמו עליכם לדבר בדחיפות, כששיחת טלפון מחבר מעירה אתכם בבוקר בו התקלקל השעון המעורר שלכם, אפילו כשהבגד ה"מושלם" נמצא בחנות, הקב"ה דואג לכם. האם אתם רואים זאת?

תפקידנו הוא לזהות את ידו המכוונת ולהכיר תודה על ההתערבות שלו, גם אם לא תמיד זוהי ההתערבות שאנו רוצים. אולי לא התקבלנו לעבודה, לא השגנו את הבית או את השידוך שאנו חושבים שאנחנו צריכים, גם אז אלוקים מדבר אתנו. עולם ללא קולו של אלוקים יהיה ריק וחלול. עולם של מקריות וחוסר משמעות יהיה העולם הכואב מכל.

איש מאתנו לעולם אינו לבד; כל שעלינו לדעת הוא היכן לחפש.

*אתם מוזמנים לשתף אותנו בתגובות בסיפור שלכם לגבי ההשגחה העליונה.