הייתי רוצה לשתף אתכם בסיפור מוזר מאוד שמובא בגמרא (שבת פח, ב-פט, א). חכמינו ז"ל הצפינו רעיונות עמוקים בתוך סיפורים כאלה, וכך גם הסיפור שלנו מעביר לנו מסר עמוק ואמיתי על עצמנו, על התורה ועל סיבת נתינתה לנו.

 

כשעלה משה לשמים כדי לקבל את התורה, אמרו המלאכים לא-לוהים, "ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו?" במלים אחרות, 'מה עושה האדם הבלתי מושלם בסביבת יצורים מושלמים כמותנו? כיצד יכול בן תמותה להתרומם לדרגת מלאך?'

"לקבל תורה בא", ענה א-לוהים. 'הוא לא נשאר כאן. הוא רק בא לקחת משהו, את התורה.'

התשובה הפליאה את המלאכים אפילו יותר. 'מה?! אתה עומד לתת לאדם שברירי שכזה אוצר יקר כל כך? איך יתכן לתת לבני האדם את התורה הקדושה? השאר אותה בשמים. תן אותה לנו!'

 

פעמים רבות ממשילים את התורה לספר 'הוראות היצרן', כללי שימוש שנמסרו לנו מבורא עולם. אבל היא הרבה יותר מזה. התורה היא ייעוד שניתן לנו. זו משימה מא-לוהים שצריכה להתבצע בשם הא-ל. לכן נראה לכאורה שהתורה מתאימה למלאכים, שהרי מלאך הוא שליח של הא-ל, שמוּנָה לבצע משימה שמימית. אבל גם בני האדם יכולים לבצע משימות בשם הא-ל. אם אנחנו מקבלים את התורה, משתמע מכך שאנחנו מקבלים את המשימה השמימית, והופכים להיות שליחיו של א-לוהים. על פי ההלכה היהודית, מי שממנה אדם להיות שליח שלו, מעביר לו את סמכויותיו לפעול במקומו – ובשמו. השליח הופך להיות כשווה לשולח, לחלק ממנו. ואנחנו יכולים להיות שליחיו של א-לוהים - כוח מדהים וזכות נפלאה שהוענקו לנו באמצעות התורה.

המלאכים לא ידעו מה כתוב בתורה. כל מה שהם ידעו הוא שא-לוהים שומר אותה בגנזי מרומים במשך דורות רבים, ועדיין לא מצא את המתאים למלא את המשימה שהיא נושאת; על כן הבינו שהיא חשובה ויקרה לו מאוד. כשעלה משה לקבל את התורה, הם היו אפוא המומים לגמרי. תמיד שמעו על המשימה המדהימה הרוחנית והנשגבת הזאת, ועל מי בסופו של דבר הוא בוחר להטיל אותה? על בן אדם! זה מגוחך. בני אדם הם יצורים כל כך ירודים, מלאי תאוות ונכשלים בחטאים. והנה, דווקא בני האדם עומדים לפעול בשם הא-ל?

מוטיב האמונה בא-לוהים הוא רק חצי מהסיפור של התורה, החצי השני הוא אמונה בעצמנו.

 

א-לוהים אומר למשה: "החזיר להן תשובה" – 'ענה להם בעצמך'.

 

למעשה, א-לוהים דורש ממשה להבין מדוע הוא ראוי ומתאים לקבל על עצמו את המשימה. לגלות לבד מהם הכישורים והמאפיינים המייחדים אותו ומכשירים אותו לשאת בתפקיד, יותר מהמלאכים.

רוב האנשים חושבים שהמוטיב המרכזי בתורה הוא אמונה בא-לוהים. אבל זה רק חצי מהסיפור: התורה עוסקת גם באמונה בעצמנו. כדי לקבל את התורה, אנחנו חייבים שתהיה לנו הערכה עצמית גבוהה. אנחנו חייבים להאמין שאנו ראויים להיות שליחיו של א-לוהים על פני האדמה – שנשלחנו למלא משימה קדושה.

המסר של שבועות הוא: אנחנו חשובים ואהובים על א-לוהים. ניתנה לנו הזדמנות לייצג את בורא עולם. התפקיד הואצל עלינו וניתנה לנו סמכות לפעול בשמו.

להתווכח עם מלאכים

 

א-לוהים אומר למשה, 'אני לא יכול לענות במקומך. אם לא תבין בעצמך מהם הכישורים שלך, לא תוכל לקבל את המשימה.'

משה אוחז בכיסא הכבוד, ומקבל כוח מדהים לעמוד מול המלאכים. ואז, לנגדם, הוא שואל את א-לוהים: "תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה?"

"אני ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים."

ואז מקשה משה על המלאכים: "למצרים ירדתם? לפרעה שועבדתם?" – 'מה אתם מבינים על גלות ועבודת פרך במשך 210 שנים?'

המלאכים נשארים בלי תשובה. הם תמיד חיו חיים מאושרים בשמיים.

משה ממשיך לערוך את טיעוניו. 'א-לוהים, מה עוד כתוב בתורתך?'

"לא יהיה לך אלוהים אחרים."

משה מתעמת עם המלאכים: 'האם אתם חיים בין אומות שעובדות לאלילים?'

 

כדי שנוכל להבין טוב יותר את שאלתו של משה, עלינו ללמוד קודם מה הייתה המהות האמיתית של האלילות. עבודת אלילים הייתה דבר שכייף לעשותו. רוב מִנהגי עבודת האלילים חגו סביב מתירנות מינית. עובדי האלילים האמינו למשל שאורגיות הן דרך לסגוד לאליליהם. ולכן הטיעון שהעלה משה מול המלאכים היה: "האם אתם חיים בחברה שמושכת אתכם מדי יום בשידולים ופיתויים?"

 

המלאכים עונים, 'לל...א, אנחנו מלאכים!'

משה ממשיך ושואל את א-לוהיו, 'מה עוד כתוב בתורה?'

"זכור את יום השבת לקדשו... כבד את אביך ואת אמך... לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב."

'מלאכים,' מתנצח משה, 'אתם עובדים קשה? אתם זקוקים למנוחה? יש לכם אבות ואימהות שעליכם לכבד? האם יש בכם קנאה? האם יש לכם יצר רע?'

 

אלה ה"כישורים" שמציג משה כדי לזכות את המין האנושי במשימת התורה: אנחנו חיים בחברה חומרנית מלאה בפיתויים יומיומיים. לכן אנחנו ראויים לקבל את התורה! אנחנו מתאימים למשימה הזאת בגלל שאנחנו טועים כל כך הרבה. אנחנו מוצפים בבעיות ובניסיונות מפנים ומחוץ. אנחנו המועמדים המושלמים לתפקיד הזה, משום שאנחנו כל כך לא מושלמים! אז בפעם הבאה שאתם קוראים לנו "ילוד אישה", אמרו זאת בכבוד.

המלאכים בהחלט מתרשמים. הם אפילו רוצים לעזור למין האנושי, ומוסרים למשה סודות יעילים שיסייעו לבני האדם במשימתם הקשה.

טוּב אנושי בע"מ

מהי משימת התורה? המשימה היא להתגבר על דחפים שליליים והרסניים ולבחור בטוב. עשיית טוב מתוך בחירה, היא הביטוי הגבוה ביותר של הטוב. אנחנו כשירים במיוחד למשימת התורה, משום שאנחנו נמשכים לפיתויים ולהסתות. אנחנו יכולים להיכשל, אבל גם להצליח. אנחנו יכולים להרוס, אך גם לבנות. אנחנו יכולים לבחור לעשות את הגרוע שבגרועים, אבל גם לבחור בטוב שאינו ניתן לשיעור.

המלאכים מושלמים: אין להם יצר רע. אין להם בחירה חופשית. הם אינם יכולים להתלבט ולהתמודד. הם אינם יכולים להיכשל. והם אינם יכולים לבחור בטוב.

חלק ממשימת התורה היא להיכשל, להתחרט, להחליט, לשנות, לבחור בטוב ולהצליח.

המשימה שלנו, אם אנחנו חפצים לקבל אותה, היא לבחור בטוב. כך אנחנו עובדים את א-לוהים. המלאכים שרים שבחים ותהילות לבורא בעולם שמימי מושלם. עם זאת, השבחים שנאמרים על ידינו, עולים על אלה של המלאכים, משום שאנחנו משבחים אותו מהארץ, מלאים פגמים וחסרונות, קשיים וניסיונות. זוהי גדלותנו.

א-לוהים אינו מצפה מאיתנו להיות מושלמים. אילו היינו כאלה, לא היינו יכולים להתאים למשימת התורה. התלמוד אומר: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהן". במלים אחרות, חלק ממשימת התורה היא להיכשל, להתחרט, להחליט, לשנות, לבחור בטוב ולהצליח. לכן, אנחנו המועמדים האידיאליים לתפקיד.

כשהמלאכים הבינו זאת, הם העניקו למשה מתנות – סודות מעשיים. הם רצו להשקיע ביוזמה האנושית! הם רצו להחזיק במניות 'טוּב אנושי בע"מ' - אם אינך יכול לעבוד בחברה, לכל הפחות השקע בה ותיהנה מהתשואה כבעל מניות.

א-לוהים הוא המשקיע הגדול בטוב אנושי בע"מ, בורא עולם טמן ניצוץ א-לוהי בבני האדם על מנת ליטול חלק בעולם הזה. זו משמעות המסורת הקבלית שאומרת שא-לוהים כביכול מתאווה להיות בעולם הזה. א-לוהים חי ומתפקד בעולם דרכך ודרכי – אם רק נקבל עלינו את המשימה. זאת המשמעות האמיתית של בריאת האדם בצלם א-לוהים.

בכל אדם יש פוטנציאל להיות שליח ואמצעי של בורא עולם. כל דבר שאנחנו עושים יכול להיות בשמו. אלה הכבוד וההנאה הגדולים ביותר שיכול האדם לחוות. לחיות בשביל עצמי זה לא כבוד גדול כל כך, אבל לחיות בשביל א-לוהים, לבחור בטוב למען הבורא – זה גן עדן עלי אדמות.