הבת שלי מצאה קלף בודד של אס.

מה זה? היא שאלה.
אַס. זה קלף מאוד חזק, הוא מנצח את כולם חוץ מאת הג'וקר.
מה זה ג'וקר?
ליצן. אס יכול לנצח את כולם חוץ מאת הליצן.
יש איש כזה?
ליצן?
לא הבנתי.
לא, אס. היא הסבירה בסבלנות.
אין איש כזה, זה רק שם של קלף.
אז איך הוא מנצח את האנשים, אין לו בכלל ידיים.
זה רק במשחק. כשמשחקים 'מלחמה' בקלפים הוא מנצח את המלך והמלכה והנסיך.
אז הוא הכי גיבור?
היא ניסתה לסכם.
לא, הליצן מנצח גם אותו.
למה?

למה? שאלה טובה.

בתור ילדה תהיתי תמיד מדוע זכה האס במעמד מיוחד. הוא בסך הכל שווה 1. במוחי הילדותי התגבשה עמדה שמדובר ככל הנראה בגישה רחמנית כלפי החלש. מסכן. הוא לא שווה כלום, אז בואו ניתן לו הזדמנות, לפחות במשחק...

התשובה הזאת לא ממש סיפקה את נטיית הרחמנות הטבעית שלי. אחרי הכל, מה זאת אשמתו של ה-2 שמישהו החליט לרחם על ה-1 והותיר אותו בתחתית הערמה – חלש מכולם, מסכן מכולם. רק רחמים על גורלו של ה-3 (שממילא לא שפר עליו במיוחד) מנעו ממני לבצע שינויים מעשיים בכללי המשחק...

אחר כך חשבתי שאולי התכוונו לתת לנו עצה ידידותית לחיים. משהו בסגנון דבריהם של חז"ל "הזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה" (נדרים, פא, ע"א). גם אם על פני השטח נראה שמדובר במישהו חלש, חסר יכולת או הבנה, היזהרו בכבודו. דעו, שדווקא מתוך התמודדות אמיתית צומחים אנשים גדולים.

ההסבר הזה דווקא סיפק אותי לשנים ארוכות, עד שהבת שלי מצאה את האס. ואז, אולי גם הבנתי אספקט נוסף שמסביר מדוע היהדות "לא בדיוק" מחבבת משחקי קלפים.

***

אחד יש רק אחד.

והוא 'מנצח' את כולם.

ובכל זאת, על פניו נראה כאילו יש לקב"ה אויב אחד רציני.

לא, אין לו ידיים, וגם לא רגליים או בגדי מלכות. אין לו כלי מלחמה או לשון חלקלקות פוליטיקאית. ובכל זאת, הידיים והרגליים וכלי המלחמה ואפילו הפוליטיקאים, כולם שלו, כפופים לו וסרים למרותו, גם אם הם לא מודעים לזה (או מעדיפים לשכוח).

לא בכדי הציבו את האחד מעל ללוחמים הרגילים, מעל לנסיכים, מלכות ומלכים. כולם מבינים שהוא שולט בעולם ומנהל אותו. הוא מלך מלכי המלכים.

אבל, יש רק בעיה אחת קטנה. ה'אחד' הזה עשה דבר אחד שעליו לא יכולות לסלוח לו אומות העולם. הוא בחר בעם ישראל להיות לו לעם סגולה. אין כמעט אומה שלא ניסתה להשמיד את עם ישראל. אין כמעט מקום שבו לא נטבחו ונרצחו יהודים. אך לשווא (ולמרות זאת, רבים מהם עדיין לא אומרים נואש).

אם אי אפשר לנצח את עם ישראל כי ה' שומר עליו, אז אולי אפשר לנצח את ה' בעצמו?

כל בר דעת יגיב לכאורה בחיוך מזלזל – אם יש אלוקים, אז אי אפשר לנצח אותו. ואם אין אלוקים (חו"ח), אז במי אתם נלחמים?

ובכל זאת, על פניו נראה כאילו יש לקב"ה אויב אחד רציני. אויב אחד שמעז להילחם בו. אויב אחד שיכול גם לנצחו. והראייה - הוא כבר 'כמעט הצליח' כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, רק שכמו במשחק קלפים, עדיין לא שיחק מזלו להגיע לניצחון הסופי והמוחלט.

ומיהו הגיבור האדיר הזה?

הליצן.

זה לא עניין של כוח. זה עניין של חוצפה ועזות פנים, לעמוד מול הג'ירפה ובכל זאת להכריז קבל עם ועולם "אין חיה כזאת!" להילחם שוב ושוב בבורא, לספוג חבטות ולחייך מול המצלמה – "ראיתם, הוא לא יכול עלי! חכו לסיבוב הבא!"

על פי המסורת היהודית הליצן הוא 'היפך' מציאות ה' בעולם. ה' מסלק עצמו מכל מקום בו מצוי הליצן. (לא זה המצחיק עם הכובע, אלא זה המעוות קלות את האמת כדי להגיע לשקר המוחלט). והאומה שמסמלת יותר מכל את מהות הליצנות בעולם, היא עמלק.

זה לא עניין של כוח. זה עניין של עזות פנים, לעמוד מול הג'ירפה ובכל זאת להכריז קבל עם ועולם "אין חיה כזאת!"

נתקלנו בעמלק מספר פעמים מאז היותנו לעם. הוא פיתה את החלשים (מבחינה רוחנית) שבבני ישראל בצאתם ממצרים (דברים כה יז-יח, שמות יז ח) 1. הוא נלחם בעם ישראל בזמן שבו נפל פחדם על כל אומות העולם (שמות יז, ח)2. הוא הצליח 'לשטות' בהם כאשר שאול ריחם על אגג העמלקי (שמואל א', טו) 3, וממנו נולד המן הרשע שניסה לפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית. מסורת עתיקה טוענת שגם האומה הגרמנית מקורה בעמלק4.

סיבוב אחרי סיבוב, עמלק נושא ראש ומנסה להכות. פעם אחר פעם הוא מנסה לעמעם ולכבות את האמונה בה' ובכל-יכולתו. בכל פעם הוא יוצא מהמאבק מוכה, חבול ופצוע – אך אינו מוותר על ליצנותו.

החיוך העמלקי מציץ מתוך דברי ליצנות הזורעים את זרע הספק (כמו למשל במעשה קורח ועדתו5) במציאות ה' בעולם או באמיתותן של התורה והמצוות. הוא מתגלה בפניו המיתממות של הוואקף שעומד על הר הבית ושואל בשלווה ליצנית: "איזה בית? אף פַּעַם לא היה כאן בית מקדש של יהודים." הוא מתגלה במבטו המרושע של אחמדינג'אד שמודה ליהודים על שהם טורחים לרכז את עצמם במדינה קטנה, כדי שיהיה לו קל יותר לחסל אותם (במחיר זעום של אי אלה פלשתינים ועוד כמה מיליוני מוסלמים אחרים)...

הליצן אינו מנסה להכחיש מכל וכל את מציאותו של ה' בעולם. מה שהוא מנסה לעשות הוא לערער את האמונה בה' ובמצוותיו. מטרתו להביא למצב שבו לא יימצא לה' מקום בין בני האדם, ואז ממילא תהפוך מלכותו לבלתי רלוונטית - שהרי אין מלך בלא נתינים.

זו השקפת העולם אשר הציבה את הג'וקר בראשה של חפיסת הקלפים. שיטה שמצד אחד מעמידה כביכול את הקב"ה מעל כולם, אך יחד עם זה מנסה למעט ביכולתו, ללגלג ולעוות את המציאות – ולנסות להיפטר מנוכחותו המטרידה. תן לנו לחיות איך שבא לנו, ובעיקר, תפסיק לגרום לנו ייסורי מצפון...

משחק הקלפים נמשך דור אחר דור. העולם אוחז חפיסה ובה ג'וקרים למכביר. לעם ישראל יש רק אס אחד. העולם לא מבין איך זה משחק מזלו של עם ישראל והוא מצליח לשרוד מול מתחרים חזקים ממנו פי כמה. הוא מחכה לרגע בו יוכל סוף כל סוף להכריז על ניצחונו ולרוקן באופן סופי את מאגר הקלפים המדולל והמצומק של עם ישראל. העולם מחכה בכיליון עיניים לחזות בהכרעתו הסופית של המשחק – לטובת הליצן.

ואנחנו, מאמינים בני מאמינים, נאחזים בכל כוחנו באמת. נלחמים בכל ישותנו להעביר את המורשת מדור לדור, לבל יישכח דבר הנבואה לו כולנו מייחלים (זכריה יד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד, ושמו אחד".

אז מי הכי גיבור?

הערות:
1. 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים'. מסבירים חז"ל רפידים – "שריפו עצמם מדברי תורה" (סנהדרין קו, ע"א).
2. וכמו שמסביר רש"י את המלים "אשר קרך בדרך": "לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, ובא זה [עמלק] והתחיל, והראה מקום לאחרים. משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכווה, הקרה [קירר] אותה בפני אחרים.
3. שאול חס על אגג ועל צאן עמלק ולא הרגם כפי שצווה. ע"פ המסורת, שפחתו של אגג עטתה על עצמה עור של כבש והסתתרה בתוך הצאן. בזמן שחלף בין לקיחתו בשבי של אגג להריגתו, היא הספיקה להרות ממנו ולהמשיך את זרע עמלק עד לימינו אלה.
4. במסכת תענית דף ו' עמודים א-ב כתוב: "אמר יעקב לפני הקב"ה, 'רבונו של עולם אל תתן לעשו הרשע תאות לבו זממו אל תפק' זו גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו... " הרב יעקב עמדין (היעב"ץ), שחי לפני כ-250 שנה, כתב: "גרממיא, רצונו לומר 'גרמניא', היא אשכנז שלנו." וגם הגר"א כתב שצריך לגרוס: "גרמניא". בנוסף, מובאת מסורת בשמו של הגר"א שהאומה הגרמנית היא מזרע עמלק. על פי המסורת הזאת נמנעו חלק מרבני ירושלים לצאת ולהקביל את פניו של הקיסר וילהלם בביקורו המפורסם בירושלים.
5. במדבר טז. התורה מתארת כיצד קורח ועדתו התקוממו נגד משה. ועיינו בילקוט מעם לועז פ' קורח, שם מתואר כיצד בדה קורח מעשייה על אלמנה ושתי בנותיה, שמתו מרעב בגלל שנאלצו למלא את כל המצוות שמשה בדה כביכול לטובתו ולהנאתו; וכיצד הוא לועג ובז לדרך בה הוקדשו הלויים לתפקידם ועוד. כך, הצליח קורח לעורר בשומעיו התמרמרות ולאסוף סביבו עדה שלמה, ובה אף אנשים חשובים בעם.