שמעתי לא מזמן על משפחה דתית, המתגוררת בסמוך לבית חולים בניו-יורק. באותו בית חולים מתאשפזים הרבה פעמים אנשים דתיים, ויש צורך לבני משפחתם של החולים לשהות בקרבת מקום.

בימות החול אין שום בעיה, אבל בשבתות זה כבר סיפור אחר לגמרי. אסור לנסוע במכונית, וממילא צריך לשבות קרוב לבית החולים. אבל איפה? קיבלה משפחה זו את המצווה לידיה, ונוהגת היא לארח לימי שבת את כל בני המשפחה הרוצים לשהות בסמוך לבית החולים. מדובר בחסד אמיתי, מבני בניו של אברהם אבינו, חסד של הכנסת אורחים כפשוטו.

ויהי היום, צלצלו אנשים לאותה משפחה בבקשה להתארח בשבת. קרוב שלהם נמצא בבית החולים, וזקוקים הם למעשה החסד שבגינו נתפרסמה המשפחה. בעלת הבית הבהירה שבדיוק באותה השבת הם לא יהיו בביתם, נוסעים הם מחוץ לעיר, חבל שלא יוכלו לארח. אבל... אין זאת אומרת שלא יוכלו לעזור. את הדירה יוכלו בכל אופן לקבל לרשותם ולישון בה, וכך לא יוותרו על הקרבה הנחוצה לבית חולים. מצוין! יותר מזה – אי אפשר לבקש.

ואיך יקבלו את המפתח? אין בעיה, הצהירה בעלת הבית, כשאצא ביום ששי בבוקר מן הבית – אמסור את המפתח לשומר-הסף. את המפתח תיקחו ממנו כשתגיעו, ופתרנו את הבעיה...

ביום ששי בבוקר היא אכן יצאה מביתה, נעלה אותו, ונגשה אל השומר (שהוא מבני אומות העולם – לא יהודי). היא הסבירה שהיא נוסעת לשבת, אבל מישהו אחר יבוא וייקח את המפתח.

'בסדר גמור', הכריז השומר – 'מי הוא זה שיבוא וייקח את המפתח? שאוכל לזהות אותו...'

- אינני יודעת...

- מה פירוש 'אינני יודעת', למי את מוסרת את הדירה שלך למשך 'סוף-השבוע'?

- אינני יודעת.

- אני לא מבין, את מוסרת את ביתך לאדם שאינך יודעת כלל מי הוא?

- זה בסדר, הוא יהודי דתי, הוא צריך מקום לְשַבָּת, מה זה משנה שאינני יודעת מי זה?

השומר נדהם כשסוף סוף נפל לו האסימון. היא באמת נותנת את הדירה למי שהיא לא מכירה. היא מפקידה את הנכס היקר ביותר שיש לה בידיים אנונימיות לגמרי. נדהם, הוא הסכים למסור את המפתח לאותו 'מישהו' שיופיע ויבקש אותו. הוא גם הוסיף והפטיר משפט מתחת לשפמו: "אני חושב שאני שייך לדת הלא-נכונה".

***

במבט רחב-אופקים, מה שעשתה אותה בעלת בית הוא באמת ייחודי בעולם. תופעה. הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו? לתת את הבית לאדם זר שצלצל ואמר שהוא צריך מקום?

אך במבט צר יותר, של מי שנמצא באותה חברה וחי ונושם בין האנשים הנוהגים כך – מדובר על התנהגות טיפוסית ונכונה. כך הדרך לנהוג, והנהגה זו היא כמעט 'יומיומית'.

בשכונה בה אני גר, לדוגמא, יש שמחות רבות. משפחות רבות הן ברוכות-ילדים, ואם יש ממוצע ארצי של כשני ילדים למשפחה, הרי בסביבתי דרות משפחות רבות המכפילות בחמש את הסטטיסטיקה הזו. ממילא, תמיד יש שמחות – קידוש ללידת הבת, ברית או בר-מצווה, 'אופרוף' בשבת לפני החתונה או 'שבת חתן' בשבת שאחריה, שבת 'שבע ברכות', וכו'. תרבינה שמחות בישראל.

בעלי השמחה צריכים מקום לארח אורחים לשבת – כשבאים הסבא והסבתא צריך לתת מקום מכובד לישון, וכנ"ל לבני הדודים מהצפון והדרום. ובדירת בעלי השמחה עצמם כבר צפוף ממילא כל השנה מעשרת הילדים, אין מקום פנוי לאירוח.

מה עושים? פשוט תולים שלט בכניסה לבניינים באזור:

דרושה דירה לאירוח!

בשבת יש לנו שמחה משפחתית, האם יש לכם דירה פנויה שתואילו לתת לנו עבור בני משפחה?

נא להתקשר לטלפון מספר...

מרנין לב לראות עד כמה מידת החסד הזו – שהיא כה מיוחדת במבט 'עולמי' – נהייתה כה טבעית בארץ, כה מובנת מאליה. זו סוג מודעה שנענים לה, ואף אחד לא מרים גבה כשמתקשרים שכנים ואומרים – 'אנחנו נוסעים לשבת, בואו וקחו את המפתחות לדירה'.

משעמדתי על הייחוד שבמצב הזה, אני מגיב בדיוק כמו שהשומר הגיב, כשגם הוא עמד על התופעה הייחודית. אבל התגובה שלי היא הפוכה.

אני חושב שאני שייך לדת הנכונה!