תפילה היא אחד מהאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר. היא אחד מהדברים הפשוטים ביותר לביצוע. והיא אחד מהדברים שהכי קשה לעשות. איך אנחנו מתחברים לבורא העולם? כיצד אנחנו בונים מערכת יחסים אישית עם הישות הבלתי מוחשית והכל-יכולה? איפה מתחילים?

את הצעד הראשון נעתיק מהפרסומת המבריקה ומאריכת הימים של נייק ו"פשוט נעשה את זה".

"אין לי חשק להתפלל עכשיו. אני לא מרגיש מחובר." תעשו את זה בכל אופן.

בחיים היהודיים, מצוות אינן תלויות במצב הרוח. "אין לי חשק לתת צדקה. אני לא מתחבר רגשית עם העיקרון הזה", באמת חבל, אבל - תכתבו את הצ'ק בכל אופן. אולי חזרתם הביתה מהעבודה במצב רוח רע? השתדלו לחייך. המשפחה שלכם זקוקה לכם.

היינו רוצים שהלבבות והמוחות שלנו יתפקדו בתיאום מלא. אבל כשהם לא - הראש מוכרח להוביל. "אין לי חשק להתפלל עכשיו. אני לא מרגיש מחובר." תעשו את זה בכל אופן. במקרה הפחות טוב, תרוויחו מצווה. ובמקרה הטוב יותר, תרגישו שהקשר שלכם עם בורא העולם, ומערכת היחסים ביניכם - הולכים ומעמיקים. לעולם לא נוכל לזכות בלוטו אם לא נקנה כרטיס.

בניית מערכת יחסים עם הקב"ה, מקבילה בכמה נקודות לתהליך הבנייה והשימור של יתר מערכות היחסים שלנו. הן זקוקות לעקביות. הן זקוקות לזמן. הן זקוקות לתשומת לב.

מורה שלי סיפרה לי לאחרונה, שכאשר מאיזושהי סיבה בלתי צפויה היא לא יכולה להתפלל בבוקר, זה כואב לה מאוד. היא רואה את אובדן ההזדמנות הזו כמו שאנחנו רואים אובדן הזדמנות לבלות זמן מה יחד עם מישהו יקר מאוד. היא מצפה בלהיטות לרגעי התפילה מדי יום, לקשר האמיתי, למערכת היחסים שהולכת ומעמיקה בהתמדה.

אני ממש לא מרגישה כמותה. לפעמים המחויבות להתפלל ממש מלחיצה אותי. אחת מהדרכים היחידות להתגבר על כך, היא להמשיך ולנסות, להמשיך ולהתאמץ.

הקב"ה רוצה את הקשר הזה איתנו. אנחנו צריכים להבין את חשיבותו בחיינו, ומדי יום - אט אט, בהדרגה, בסבלנות - לשחוק את חומת ההתנגדות שלנו.

כשאנחנו רוצים שהילדים שלנו יתאמצו יותר, אנחנו מתגמלים אותם לעתים קרובות גם על המאמץ הקטן ביותר, על הסימן הקטן ביותר לשינוי. האלוקים נותן הרבה יותר מזה! כל הבעת רצון לקשר שנשמעת מאיתנו, חלושה ככל שתהיה, חסרת עומק רגשי ככל שתהיה, וידיו – מיד – נפרשות לרווחה.