איך יתכן שיהודי חילוני ומפיק התוכנית "בוקר טוב אמריקה" של חברת ABC, יגיע במסעו ממסיבות חג המולד בבית הלבן והליכה בחולות ערב הסעודית, עד לתפילה במניין בבית כנסת?

התשובה הקצרה היא: עם המון מאמץ והרבה מהמורות בלתי צפויות לאורך הדרך. הייתי יהודי חילוני - פעיל ליבראלי בימיו של בוב דילן וההפגנות נגד המלחמה. קראנו לעצמנו "דור מזל דלי" – אַקוֶּורִיאַס. עמדנו לעצב מחדש את האנושות. בני דורי השליכו מאחורי גוום את הממסד. פסלנו את הכללים והחוקים. האמנו שנוכל לשכתב מחדש את ההיסטוריה. חשנו שביכולתנו לשנות את עתיד האנושות כולה. בין הקרבנות של גישתנו הייתה הדת. היינו נחושים במיוחד להפליל כל דת מאורגנת. תחושת ה"שחרור" הייתה משכרת; ואנחנו האמנו שנוכל להימלט מעברנו.

הצטרפתי לחבורה הנודדת הזאת מתוך התלהבות רבה. הייתי אקטיביסט נגד מלחמה, עבדתי עבור ראלף נאדר וייסדתי חברת יחסי ציבור בעיר וושינגטון.

חבריי בתקשורת היו שותפים לערכים שלי, כמו גם להשקפת עולמי. בשנת 1988 הוצע לי להיות מפיק התוכנית "בוקר טוב אמריקה" של חברת ABC בוושינגטון. היו אלה חיים מרגשים למדי.

בתור המפיק של הבית הלבן והפנטגון, ראיתי מקרוב את ההיסטוריה בהיווצרותה.

הוזמנתי לדינרים פרטיים בוושינגטון, התחככתי עם בעלי מעמד ואנשים מפורסמים. נפגשתי אישית עם כל נשיא, מג'ראלד פורד ועד לביל קלינטון, ויכולתי לדון בנושאים שונים עם מנהיגים עולמיים כמו מרגרט תאצ'ר ואריאל שרון. בתור המפיק של הבית הלבן והפנטגון, ראיתי מקרוב את ההיסטוריה בהיווצרותה. הצטרפתי למסעות נשיאותיים וסיקרתי תסיסה אזרחית וקונפליקטים שהגיעו עד לשימוש בנשק. עמדתי בטווח האש בניסיון הפיכה בפנמה, הגעתי לאתרי ההתרחשות של תאונות מטוסים, דיווחתי על טיסות לחלל מקייפ קנאוורל, סיקרתי את פסגת G-7 בטוקיו והפקתי מהדורה מיוחדת נגד טרור משארם אל-שייך. הייתי בניקרגואה כאשר הסנדניסטים נפלו, והתגוררתי בהונג-קונג בתקופת החזרתה לסין.

אחד הרגעים הגדולים ביותר שלי, היה שידור חי מיוחד של ABC, במשך 5 שעות מנורמנדיה-צרפת, לרגל יום השנה החמישים לפלישה הגדולה לנורמנדיה. ערכתי כמעט מאה ראיונות עם ראשי צבא מימי מלחמת העולם השנייה ועם יוצאי צבא שהשתתפו בלוחמה, כולל גנרל נאצי שהוביל את דיוויזית פאנצר – מחלקת הטנקים, שהייתה הקרובה ביותר למקום נחיתת בנות הברית בנורמנדיה. כששוחחנו בשקט על המלחמה ועל הפלישה, ישבנו שנינו במרחק קצר זה מזה, כאילו אנחנו שני עמיתים רגילים. חצי מאה קודם לכן, הוא היה מחסל אותי.

אני זוכר את עצמי עומד על חוף נורמנדיה בבית הקברות האמריקני, ב-6 ביוני 1994. אני זוכר שהתרגשתי במיוחד מן המצבות שנשאו עליהן מגיני דוד. רבים מהם היו צעירים בני 18-20. באותה תקופה, בכל אופן, שמרתי את זהותי היהודית שמורה ומכוסה היטב. קיבלתי כרטיסי ברכה לכבוד חג המולד מחברים, הוזמנתי למסיבות חג בדצמבר ואפילו השתתפתי בכמה מסיבות חג מולד בבית הלבן.

נישאתי לאישה נוצרית אפיסקופלית. אביה היה דיקן בכנסייה קטנה בדנוויל, וירג'יניה. היהדות שלי הייתה סגורה בארון, והדלת נעולה היטב. עם זאת, נשמעה ממנה חריקה כלשהי. למרות שהייתה לי עבודה בה הרגשתי שאני מממש את עצמי, קריירה מצליחה, ידידים רבים וחיים נוחים, חשתי שמשהו חסר. אני, וכמה חברים אחרים, פתחנו אז בתרבות חדשה, מרדנית במידת מה, של חיפוש אחר מה שכינינו "רוחניות", ודבקנו בילידים אינדיאנים-אמריקנים בתקווה לקבל מהם רסיסי רוחניות.

אני? אינדיאני?

באחד מערבי מסע החיפוש הזה, מצאתי את עצמי באחוזה ניו-יורקית צפונית בבעלותו של איש עסקים עשיר, שטען שגילה את "נשמות" הילידים האינדיאנים. הייתה זאת אחוזה נרחבת, בתוכה הקים הבעלים שני אוהלים אינדיאניים ענקיים. בערב, הייתה שם מדורה, ואנחנו זימרנו שירים אינדיאניים בלתי מובנים, אוחזים ידיים תחת שמי הכוכבים. אולי זה התאים לאחרים, אבל אותי זה השאיר אדיש. הערב נראה מלאכותי ומאולץ. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא היה ממוצא אינדיאני. זה היה לגמרי מחוץ לכל הקשר שהוא – חוסר חיבור מוחלט. שם, באחוזה, גיליתי סוף סוף "את אמריקה": "היי, אני יהודי, לא צ'ירוקי, בן לקוטה או אינדיאני. השבטים שלי לא חיו בערבות צפון אמריקה. הם חיו בירושלים, ליד נהר הירדן".

השבטים שלי לא חיו בערבות צפון אמריקה. הם חיו בירושלים, ליד נהר הירדן.

וכאשר התחלתי לחשוב על זה, הבנתי שלמורשת שלי יש "קולות מן העבר" משל עצמה, מן הקולות הקדומים ביותר והחכמים ביותר שבכל הזמנים. היו להם שמות כמו אברהם ויצחק, רות ואסתר, משה ודוד. במונחים של שיווק מודרני, המנהיגים הרוחניים האלה יכלו להיחשב פושטי רגל. הם לא הציגו את האקזוטיקה של המזרח או את טעם החידוש של השאמאנים או הזרימה. הם היו חלק מההיסטוריה המערבית ה"מגעילה" והמאוד לא זוהרת שלנו. הם היו חלק מהעבר שממנו ניסינו חבריי ואני להימלט. התעלמתי מהיהדות שלי מאז הבר-מצווה. ובכל זאת, נראה שעכשיו היא מסקרנת אותי. אולי דווקא מרחק הזמן איפשר לי לגלות את שורשיי מחדש.

בערך באותו זמן, ביקשו ממני להפיק תשדיר מיוחד של בוקר טוב אמריקה בערב הסעודית. הייתה זו ראשיתה של מלחמת המפרץ הראשונה. לא היה קל להשיג ויזות. עד אותו זמן לא איפשרו לאנשי תקשורת מערבית להיכנס לממלכה הסעודית. כדי להשיג את הוויזות התרועעתי עם פקידים סעודיים בכירים. התיידדנו, והוזמנתי לבקש ויזה. כשבחנתי את הטופס הסעודי, גיליתי שיש מקום שבו צריך לציין את דת הפונה. בכל חיי, מעולם, לא ביקשו ממני לחשוף את זהותי הדתית. משהו רישרש בארון היהודי.

לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שאם אגלה את דתי, לא אוכל להיכנס למדינה. מה אני אמור לעשות?

התייעצתי עם המפיק הביצועי שלי בניו-יורק, והסכמנו שכל הקבוצה תשאיר את שורת הדת ריקה. רק כדי להיות בטוחים, הוא התייעץ עם נשיא חדשות ABC וגם הוא תמך בצעד זה.

הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה חשבתי על מקומי בעולם כיהודי.

החזרתי לשגרירות את טופסי בקשת הוויזה, ללא הזהות הדתית. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה חשבתי על מקומי בעולם כיהודי. הקופסה שלי התחילה לרשרש בקול רם יותר. הסעודים לא היו יותר מדי מרוצים מהטפסים הבלתי מושלמים שלנו. התנהלו שיחות, היה מתח והיו דיונים, אבל לאחר פגישות רבות מספור, אישרה השגרירות את הוויזות. השיקולים המעשיים ניצחו: הסעודים היו זקוקים לסיקור של הטלוויזיה האמריקנית יותר מאשר לידיעה לאילו דתות השתייכנו.

מכיוון שעמדתי לצאת למזרח התיכון, החלטתי לבקר גם בישראל. גם זה לא היה קל. ABC יעצו לי באופן אישי, שאם אני רוצה לנסוע לשם, אני צריך להשיג פספורט אמריקאי נוסף. ויזת כניסה לישראל עלולה לנעול בפניי נסיעה לחלק ניכר מהעולם, ולמעשה לכל המזרח התיכון. שוב, זאת הייתה תזכורת לגבי מקומי בעולם בתור יהודי. עוד רעשים. קיבלתי דרכון אמריקני סטרילי, אך ורק לנסיעות לישראל. יצאתי לערב הסעודית, שם ביליתי מספר חודשים בסיקור מבצע "סופת מדבר". שלא תטעו, זה לא היה פיקניק. היינו באזור מלחמה. היינו במדינה מוסלמית. וחוץ מזה, אני חייתי שם בסודיות כיהודי. דלת הארון נסגרה חזק יותר.

אבל, היו גם כמה הפתעות. בשהותי שם יכולתי – בתור מפיק של ABC, לא בתור יהודי – לשוחח על נושאים שונים הקשורים למזרח התיכון עם ערבים. אז למדתי שרוב העילית הערבית מתעבת בלבה את הפלשתינים, ואני אומר זאת בצורה העדינה ביותר שאני יכול: הם מחשיבים אותם כעצלנים, חסרי תושייה, מושחתים וחסרי תקווה, תמיד בצד הלא נכון של ההיסטוריה (באותו זמן הפלשתינים תמכו בפלישתו של סדאם חוסיין לכווית). למרבה הפלא, רבים מהם ביטאו גם הערכה אישית לישראל.

כשנסעתי לישראל, מסיכות גז וחדרים אטומים היו צו השעה. אזעקות נשמעו כמעט בכל ערב. ובכל זאת, ההוד והמשיכה הרוחנית היו מהממים. הרגשתי כאילו חזרתי הביתה.

לפני כמה שנים זכיתי להצצה נוספת אל תוך מה שנקרא 'להיות יהודי בעולם של ימינו'. הייתי בקרקאס, ונצואלה, עבדתי בשביל מישהו, וכפי שהתגלגלו הדברים, נשארתי שם ב"ימים הנוראים". חבר הכיר אותי למשפחה יהודית, שקיבלה אותי בברכה לביתה, וקנתה לי מקום בבית הכנסת בקרקאס.

הוזמנתי לסעוד בבתיהן של משפחות שונות. בכל ארוחה וארוחה, עלתה אותה שיחה. הוגו צ'אבז, נשיא ונצאולה, פיזר כמה איומים סמויים כלפי הקהילה היהודית במהלך מסע הבחירות האחרון שלו. השיחות בין הוונצואלים באותן סעודות היו כולן דומות ונשמעו בערך ככה, בקולות מהוסים: הוצאתם את הילדים שלכם מהמדינה? איפה אתם מתכוונים לחיות? איזו מדינה נראית לכם מתאימה? אתם מעבירים את הכסף לארצות-הברית? מתי תעמידו את הבית שלכם למכירה?

זאת הייתה, אולי, יכולה להיות שיחה שנערכה סביב שולחנות הסעודה היהודיים בגרמניה בראשית שנות השלושים. אפשר היה לראות את הפחד והדאגה בפניהם ובעיניהם של אותם יהודים ונצואלים. הגיהינום עדיין לא הגיע, אבל יכולת להבחין בו ממקומך. הייתי מוכרח למצוא את מקומי האישי כיהודי. מי אני? מה העבר שלי?

"שופינג" של בתי כנסת

כך, בשנת 2002, יצאתי ל"שופינג" של בתי כנסת. התגרשתי מאשתי הנוצרייה ונישאתי ליהודייה. ובכן, מסע חיפוש אחר בית כנסת אינו פשוט כמו שזה נשמע. זה לא מסע קל, בייחוד אם כל מה שאתה רוצה זה למצוא שייכות. יש בשוק מבחר מבלבל של טעמים יהודיים.

בין השאר, עיצבו בני "דור מזל דלי" שאליו השתייכתי, מסה של יהדות מאורגנת, רוויה בשינויים מסוג "פוליטקלי קורקט". אני זוכר שפעם ביקרתי ב"יום פתוח" בטמפל הרפורמי. נשיא בית הכנסת נראה גאה מאוד בבַשרו שגברים לא חייבים לחבוש כיפה או ללבוש טלית בתפילות השבת. הוא החשיב את זה כנקודה חזקה לקידום המכירות. אולי, אבל לי זה העביר מסר ברור, שאפילו הכללים הפשוטים ביותר היו עול גדול מדי עבור הקהל הזה. אצלי, לעומת זאת, הבעיה כבר לא הייתה חשש ממחויבות.

לבסוף הצטרפתי לבית כנסת קונסרבטיבי ושאלתי את הרב אם הוא יוכל להקדיש לי מעט זמן, וללמד אותי כיצד מניחים תפילין. התגובה שלו הייתה מאכזבת למדי: הוא המליץ לי לקנות ספר, ואם יהיו לי עוד שאלות, להתקשר אליו. באותה מידה יכול היה לומר: "קח שני אקמול ותתקשר אלי מחר בבוקר".

ואז, נתקלתי בבית כנסת אורתודוכסי, 'תלמוד תורה אוהב שלום' בוושינגטון. רב בית הכנסת הזה, שמואל הרצפלד, אומר שאין מקרה בעולם. אולי הוא צודק: נדחיתי על ידי רב בעניין התפילין, ובקידוש הראשון שלי ב'אוהב שלום', שאל אותי הרב אם אפשר לאתגר אותי ב"משימת התפילין". הכללים העיקריים במשימה אמרו, שאם אגיע לשלושים מתוך ששים תפילות שחרית, אקבל זוג תפילין חינם. ו"כן, בטח, ההוראות כלולות במחיר". הרב וחברים רבים בקהילה עזרו לי בחביבות לעשות את זה כמו שצריך.

כבר לא חשבתי על החשבונות, או העבודה, או תוצאות משחקי הספורט האחרונים; מצאתי את עצמי מתרכז מדי בוקר בדברים החשובים בחיים.

במידה מסוימת הסכמתי לזה בגלל האתגר, ובאמת, למדתי הרבה יותר על תפילת שחרית וכיצד להניח תפילין. אבל, כשהתפללתי מדי בוקר, גיליתי שעובר עלי שינוי נוסף. עכשיו, פתחתי את היום בצורה שונה. כבר לא חשבתי על החשבונות, או העבודה, או תוצאות משחקי הספורט האחרונים. במקום זה, מצאתי את עצמי מתחיל את היום בדרך נפלאה. במקום בדברים הארציים, התמקדתי מדי בוקר בדברים החשובים בחיים. וכמו שהיא, נקייה מכל התיקונים הקוסמטיים, היהדות האורתודוכסית נוגעת בנס החיים – מנס התורה שלנו ועד לתפילות היומיום.

כעת, מדי בוקר אני מזכיר לעצמי את הנצח:

"אדון עולם, אשר מלך בטרם כל יציר נברא".

אני מבקש מהאלוקים חוכמה:

"חָננו מאתך חכמה בינה ודעת".

בכל בוקר אני נזכר בנשמה:

"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתהּ, אתה יצרתהּ ואתה נפחתהּ בי.... כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך..."

אני מתפעם מהפלא שבכל זריחה:

"ברוך אתה... הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".

ומדי בוקר, נזכר בפלא החיים עצמם:

"מודים אנחנו לך... על נִסֶיך שבכל יום עמנו; ועל נפלאותיך שבכל עת..."

עמדתי באתגר התפילין וקיבלתי זוג תפילין חדש, ואני גם חבר בבית כנסת חדש. אבל, השתתפותי בחוויה היהודית העניקה לי משהו הרבה יותר חיוני: את משמעות החיים עצמם.

*תורגם והובא לפרסום ברשות, מתוך ou.org