ילדותי הייתה ילדות אופיינית למשפחה פרוטסטנטית מהמערב התיכון: משחקי פוטבול, עבודות בקיץ, כנסיה בימי ראשון וכל פיתויי התרבות הפופולרית. הייתי ילדה מאושרת, שהצטיינה בבית הספר וציפתה בכליון עיניים לקולג' ולעתידה המבטיח.

למדתי בקולג' קטן לאמנויות ומדעי הרוח, ושם הייתי נגנית קלרינט ראשית בתזמורת ובלהקה. הוקסמתי מאורח החיים הליברלי, ובמהרה נטשתי את הדת הנוצרית שעליה גדלתי.

בארבע וחצי השנים הבאות המשכתי להתקדם כנגנית קלרינט – למדתי תאוריה והיסטוריה של המוזיקה, הלחנה והפקה. לי ולמוריי היה ברור שאני ממשיכה לתארים מתקדמים בתחום המוזיקה. אך מכתבי דחייה שקיבלתי מבתי-הספר הגבוהים שבהם שאפתי ללמוד, דיכאו אותי. במקום להירשם ללימודים, חזרתי לבית הוריי, מבולבלת ונסערת.

נראה היה שחיי אינם מתקדמים לפי התוכניות.

לאחר שהתאוששתי, התחלתי לעבוד כסייעת משפטית, וניסיתי להחליט לאיזה תואר להמשיך. אחרי התחבטויות רבות, החלטתי שלא להמשיך בקריירה של נגנית.

מאז ומעולם התרכזתי במטרה מסוימת בחיי, והעדרה של החלטה ברורה הדאיג אותי. נראה היה שחיי אינם מתקדמים לפי התוכניות.

ועדיין לא היה לי מושג לאן בדיוק הם מתקדמים.

עבר עלום

מספר חודשים לאחר שסיימתי את לימודיי, התארחתי במפגש חברתי קטן. שניים מאורחי המסיבה שאלו אותי בשיחה ידידותית: "אז גם את חלק מהשבט?"

"לא, אני נוצרייה פרוטסטנטית, תודה", השבתי.

הם מילמלו משהו על זה שאני נראית ממש יהודייה.

חלפו רק שבועות ספורים, ובמגרש חניה ליד המשרד שלי, כשיצאתי להפסקה עם עמית שעבד באותו בניין, הוא שאל כבדרך-אגב, "אז לאיזה בית-כנסת את הולכת?"

"אני לא הולכת לבית-כנסת", הבהרתי לו.

ושוב, חלפו כמה שבועות. בקונצרט-חינם באולם עמוס, מישהו שעמד לידי פנה אליי, ובלי כחל ושרק שאל: "את יהודייה?"

לא ידעתי מה לומר. מעולם לפני כן לא חשב איש שאני יהודייה, וכעת – שלוש פעמים ברצף?

"עוד לקוח חשב היום שאני יהודייה"…

זמן לא רב לאחר התרחשויות אלה, אכלתי ארוחת צהריים עם אמי.

"אמא, אנשים חושבים שאני יהודייה."

"מוזר, גם לי זה קרה, שלשום."

מה?! כמעט שירקתי את המרק מפי. והיא המשיכה: "הייתי אצל הספר, והוא שאל, אם אחרי שאמי נפטרה, אבא שלי התחתן עם יהודיה."

"מה אמרת?"

"אמרתי, 'לא, אבא שלי הוא קתולי'." היא הפסיקה, ואז שבה לדבר: "את יודעת, כשאני חושבת על זה, זה קרה גם לאמא שלי. היא הגיעה הביתה ממכון היופי שבו עבדה והזכירה ש'עוד לקוח חשב היום שאני יהודייה'."

"אמא, זה לא נורמלי! אנשים לא חושבים סתם שאנחנו יהודים במשך שלושה דורות."

לא ייאמן, אבל זמן לא רב לאחר מכן מצאנו במרתף הבית קופסת ניירות משפחתית, ש"לגמרי במקרה", פירטה את אילן היוחסין של אמי, עד לקרובים שהגיעו מפרוסיה באמצע המאה ה-19.

ומה היה שמם? קרמר.

האם היה קשר יהודי חבוי בעברה של משפחתי?

מאורת השפן

התחלתי לתהות מה זה להיות יהודייה, והאם הייתה במשפחתי מסורת נשכחת, שנדחקה הצידה במשך שנים של דיכוי והתבוללות. התחלתי לשים לב לבתי הכנסת שעל פניהם חלפתי בדרכי לעבודה. שמתי לב לשמות היהודיים הרבים שעל בנייני העיר. הכול השתנה סביבי.

זה היה כאילו נפלתי אל תוך מאורת השפן של "עליסה בארץ הפלאות", וחייתי כעת ביקום יהודי מקביל. בתחילה שמתי לב לדברים חיצוניים: עניינים יהודיים שהוזכרו בספרים, בטלוויזיה, בסרטים. מכיוון שמעולם לא שמתי לב אליהם, הופתעתי למצוא כל כך הרבה אזכורים.

באיזשהו שלב, התחלתי לתהות מה מסתתר מאחורי הפסאדה התרבותית. ככלות הכול, יהודים היו כאן הרבה לפני וודי אלן וגפילטע פיש. התחלתי ללכת לתפילות בבתי כנסת שונים. עמדתי מאחור, מאובנת מכדי להיכנס ולדבר עם הרב. לא היה לי מושג מה מתרחש במהלך התפילות. לא היה לי מושג למה אני חוזרת לשם.

בסופו של דבר נמשכתי לדעת עוד ועוד, וגיליתי שלהיות יהודיה אומר להיזהר במילותיי, ובוודאי שלא לפגוע באחרים; שזה אומר ערכי משפחה חזקים ודגש על חינוך. שזה אומר כיבוד אנשים בשל תכונותיהם הפנימיות, ולא מעמדם החברתי.

מה שהחל בצורה כה שטחית, התפתח והפך למשהו עמוק הרבה יותר

ככל שלמדתי, כך התרשמתי יותר. לפניי היתה מערכת אמונות שלפיה ניתן לחיות חיים מספקים ומלאי משמעות ברמה יומיומית. נדהמתי לגלות כיצד מה שהחל בצורה כה שטחית, התפתח והפך למשהו עמוק הרבה יותר.

הייתה רק בעיה אחת: לא הייתי יהודייה.

התגיירתי. טוב, זה לא היה כל כך קל בהתחלה, אבל עשיתי זאת. משפחתי התייחסה בתחילה בספקנות ל"שלב" זה בחיי, אך ברגע שהתברר להם שאני רצינית, וכשראו את תוצאות השינוי החיוביות, הם החלו לתמוך בו בצורה יוצאת מגדר הרגיל. אמי מדי פעם הולכת לשיעורים כדי ללמוד על אורח החיים החדש שלי.

אולי, אילו הייתי מעמיקה את חקר אילן היוחסין שלי, הייתי מוצאת שורשים יהודיים. אך היה בי רצון חזק, דחיפות ממש, להתחבר לאוצר המופלא שמצאתי, בלי כל קשר למה שהיה בעברי.

שינוי כזה באורח חיי לא היה בתוכנית החומֶש שלי, ואילו הייתי הולכת לבית ספר גבוה למוזיקה, ספק אם השינוי היה קורה – ובוודאי שלא במהירות כזאת.

יש תפיסה שאומרת שנשמותיהם של כל גר או גיורת היו במעמד הר סיני עם שאר העם היהודי. בחג השבועות הבא אציין אירוע חשוב זה. זמן קצר לאחר מכן, אעשה את הצעד ההגיוני הבא ואלך ללמוד תורה בירושלים, קרוב למקור.

תודה לא-ל על שהעניק לנו ארועים בלתי צפויים.