התלוננה בפני אם מודאגת, שבנה בן ה-22 חי, פשוטו כמשמעו, על מזון תעשייתי, מה שנקרא ג'אנק-פוד. היא אמרה שהיא יודעת שהיהדות דורשת מן האדם לטפל כראוי בגופו, וביקשה ממני להרחיב על מצווה זו ולייעץ לה מה לעשות בעניין תזונתו הקלוקלת של בנה. מאמר זה נכתב כתגובה לפנייתה של אותה אם:

התורה מתארת גישה בריאה לחיים במילים: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד" (דברים ד', 9). עמדת היהדות אינה שוללת או מזלזלת בחשיבות הטיפול בצרכי הגוף. אדרבא, היהדות רואה את הגוף והנפש כמעין תאומים סיאמיים, שאינם ניתנים להפרדה, ואשר שותפים ותלויים זה בזה במסע החיים.

מעניינת היא העובדה כי בימים עברו, מצוקה רוחנית היתה באה לידי ביטוי באופן מובהק גם במצוקה גופנית. צרעת, למשל, היא מחלת עור שנגרמת בשל "גרעון" רוחני כגון רכילות, הוצאת דיבה וכל סוג של דיבור בלתי הגון. בהתאם לכך, כאשר הופיעו מקרי צרעת בעם ישראל בעבר, זומן אל האדם החולה כהן, ולא רופא המטפל בחוליי הגוף.

התפיסה היתה שה"פציינט" זקוק לריפוי רוחני ומוסרי, ושרק "איש מקצוע" רוחני יכול להוביל תהליך ריפוי כזה. יתרה מזו, היה ברור לחלוטין שהגוף לא יבריא בהעדרה של שלמות רוחנית. הדבר נכון גם בכיוון ההפוך: גוף שאינו בקו הבריאות אינו יכול להפיק את האנרגיה הדרושה לעבודת הבורא.

איזון הוא מילת המפתח

הרמב"ם, שהיה בעצמו רופא, השקיע הרבה בהוראת אכילה נכונה ובהדרכה לשמירת הבריאות כחלק מהיהדות, הלכה למעשה. ב"משנה תורה" מדגיש הרמב"ם את התפקיד המרכזי של אכילה ראויה ואורח חיים מאוזן. גישה נזירית וגם הימנעות מתזונה בריאה אינן מומלצות. מצד שני, הוא בפירוש מזהיר מהגזמה. דרך הביניים, האמצע שבין התנזרות לחוסר הגבלה, היא האידיאל. אל תמלאו את הבטן עד אפס מקום. עיסוק מוגזם באכילת מזון לא-בריא, הוא מזהיר, הוא המקור לכל המחלות. איזון הוא מילת המפתח. הוא ממליץ לאלה המכורים לאכילה מופרזת לעבור לצד השני, להיגמל בצורה דרסטית ומיידית מההתמכרות, כדי להגיע לדרך הביניים הנכספת.

הרמב"ן, פרשן בן המאה ה-12 ורופא ידוע גם הוא, מתייחס לפסוק המורה ליהודים להיות "גוי קדוש", ומציג תובנה קלאסית שלפיה אפשר להיות "נבל ברשות התורה" – להתנהג בצורה מכוערת, בלי לעבור על חוקי התורה (וכדי למנוע זאת מעם ישראל מגיע הציווי הזה, להיות גוי קדוש, המקדש את עצמו מפני התנהגות שכזו). הוא מסביר שגם אם אנו אוכלים מזון כשר וקוראים את התפילות הנדרשות, אנו עדיין עלולים לשקוע באכילה אובססיבית ומוגזמת, שמרחיקה אותנו מהקדושה.

התעלמות מציוויי התורה וחז"ל לנהוג כבוד בגופנו, אינה אלא חוסר יכולת להכיר בכך שהגוף הוא כלי הקיבול של הנשמה. זהו כלי הרכב שמוביל אותנו במסענו הארצי. ללא ספק, הגוף הוא מתנה שהופקדה בידינו. לפיקדון זה מוצמד חוזה המחייב אותנו לנהוג בו באיזון.

אין ספק שהרגלי האכילה של הבחור בן ה-22 קשורים יותר למצבו הנפשי מאשר לעניינים של דת. הוא צריך לדעת שהוא היחיד שיכול להחליט על התנהגותו. על כן, מה שאמו יכולה לעשות הוא לכוון אותו לחוכמתו הטבעית שלו-עצמו, לבריאותו, לעזור לו להבין שאין צורך לנדנד לו – משום שהצורך לחיות אורח חיים בריא טמון בו עצמו.

התנהגות מתחילה במחשבה. מחשבות שונות עוברות בנו בזרם אינסופי ומתחרות על תשומת לבנו. המחשבות שבהן אנו בוחרים להתמקד יעצבו את התנהגותנו. לכל אחד ואחת מאיתנו הכוח לקבוע מאילו מחשבות יתעלם ובאילו יתרכז. שקיעה במחשבות שליליות והרסניות תפחית מיכולתנו למצוא את ההיגיון הפשוט, הבסיסי, הנגיש לכולנו. כשמחשבות מפתות על ג'אנק-פוד יכנסו לראשו, הוא יוכל לזהות אותן כ"אורחות בלתי רצויות" בראשו, להתעלם מהן ולהמשיך הלאה.

חכם סיני אחד אמר פעם, שבראשו יש שני כלבים, שמתקוטטים ונאבקים ללא הרף על תשומת לבו. אחד היה טוב והשני היה רע. כשנשאל מיהו זה שניצח, ענה – זה שקיבל יותר אוכל.

לכולנו יש מחשבות שהן בגדר "אורחים לא רצויים" בראשנו. הן באות ללא הזמנה, והחוכמה היא לדעת לא להאכיל אותן, לא להתמכר אליהן, לטפח אותן או לעסוק בהן ללא הרף. אם אנו ממשיכים הלאה, אנו מפנים מקום לחוכמתנו הפנימית, הטבעית, ומאפשרים לה לצמוח ולהתבטא בהתנהגותנו.

אכילה לא בריאה, בדומה להתנהגויות הרסניות אחרות, מתחילה במחשבות

אכילה לא בריאה, בדומה להתנהגויות הרסניות אחרות, מתחילה במחשבות. אנו אלה שהוגים אותן, ולפיכך מחשבות אינן אלא תוצר שאנו מפיקים. המציאות היחידה, והקיום היחיד שיש להן, הם אלה שאנו בוחרים להעניק להן. המחשבות בהן אנו בוחרים, יוצרות ומגדירות את האופן שבו אנו חווים את החיים. בריאותנו הנפשית ותחושת הרווחה שלנו תלויות בריקוד זה שבין המחשבות שאנו דוחים למחשבות שאנו מקבלים.

אני ממליצה לאותה האם, לחשוב על הסיפור הבא:

מעביד אחד הסיע עובד שמכוניתו התקלקלה לביתו. העובד הזמין את הבוס לביתו, לבוא להכיר את משפחתו. הבוס נענה. סמוך לבית, הבוס שם לב שהעובד נעצר לרגע ליד שיח, לפני שהוא ממשיך הלאה, אל דלת הבית. בסיומו של הביקור הנעים, בדרכו החוצה, לא יכול הבוס להתאפק ושואל את העובד על הטקס הקטן שבו הבחין קודם לכן.

"אה, זה עץ הצרות שלי", מסביר העובד בחיוך. "כל יום קורים לי דברים מרגיזים, שאין לי שום שליטה עליהם. היום למשל, המכונית התקלקלה. אני יודע שמקומן של הצרות האלה אינו בבית, עם אשתי וילדיי. כך שלפני שאני נכנס הביתה, אני תולה את הצרות שלי על השיח הזה. וזה די מדהים," הוא הוסיף, "בבוקר, כשאני בא לאסוף אותן, אני מגלה שיש שם הרבה פחות ממה שהשארתי בערב הקודם."

המזוזה שבפתח הבית היהודי, הנושאת את שמו של הקב"ה, היא המקום המושלם לפרוק את הדאגות. כך אנו נותנים לאלוקים לשאת אותן עבורנו על כתפיו הרחבות. דאגות אלה אכן אינן בשליטתנו, אלא בשליטתו הבלעדית. לפיכך, עלינו להיות מודעים לכך שדאגה, גם אם היא אופיינית לאימהות, אינה אלא אוסף של מחשבות חסרות תועלת. אותה אם יכולה להיות סמוכה ובטוחה שכשראשינו ומחשבותינו טרודים באופן אובססיבי בעניין שאין לנו כל שליטה עליו, לא נותר מקום לאינטואיציה, לחוכמה הפנימית ולחוכמה האלוקית, לעלות ולהנחות אותנו בדרכנו.

בסופו של דבר, הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור ילדינו הוא לכוון אותם לדרך הנכונה. אנחנו יכולים לתת להם את הכלים, את החינוך, את המידע, את ההנחיה ואת הערכים שישרתו אותם כראוי. מעל לכול, אנו יכולים להתפלל בעבורם, שישתחררו מעולן של מחשבות מזהמות, ויתחברו לעצמם פנימה, אל חוכמתם הטבעית - מתנת הא-ל.