לפני שנתיים התחלתי בעבודת תעתוק, שבה אני מאזינה לקלטות של שיעורי תורה ומקלידה אותן. בתחילה נעזרתי במכונה עם דוושת רגל, שאפשרה לי להפסיק את הקלטת, להתחיל וגם להחזיר אחורה, בלחיצה של כף הרגל. אחר כך, עם התקדמות הטכנולוגיה, קיבלתי תוכנת מחשב. לא הייתי צריכה כבר ללחוץ על דוושת רגל כדי לעצור ולסובב את הקלטת אחורה. נדמה היה שכל מה שאני צריכה לעשות הוא להאזין ולהקליד.

אבל כשרציתי לעצור ולהשיב את הקלטת אחורה, הייתי צריכה לסגור את התוכנה ואז לפתוח אותה, ולעתים קרובות חזרה הקלטת להתחלה. זה גרם לבזבוז זמן, ולכן נסיתי למצוא שיטה חלופית, שיטה ללא הפסקות: כיוונתי את הקלטת למהירות הנמוכה ביותר, וכשקולו של המרצה הימהם באיטיות, התחלתי להקליד בקצב רצחני. היה מדהים לראות באיזו מהירות הייתי צריכה להקליד כדי לעמוד בקצב האיטי ביותר של דיבור! עבודתי הפכה למורטת עצבים, מאתגרת ומתסכלת. הייתי מקלידה במהירות רבה ככל האפשר, מה שלעולם לא היה מהיר מספיק, והתחלתי להרגיש לחוצה יותר ויותר.

יום אחד הגיע טכנאי המחשבים והראה לי את כפתור ה"עצור". באותו רגע השתנה כל עולמי. זה היה כמו לשתות כוס מרעננת של מים קרים ביום קיץ לוהט. איזו הקלה!

מוזר, אבל הכפתור הזה היה שם כל הזמן, רק לא ידעתי על קיומו.

כפתור הקטן הזה הפיג את כל הלחץ והמתח שבהם הייתי שרויה. אילו היה גם בחיים כפתור "עצור", שברגע שאתם לוחצים עליו, העולם כולו נעמד מלכת. הכול היה מבוצע, כל משימה היתה מושלמת לעת עתה, כל יצירה נבראת, וכל שעליכם היה לעשות הוא להיות… בלי מחויבויות, בלי כל אחריות. מצב של רוגע ומנוחה שלמה, בו כל אחד חופשי להיות עם עצמו ועם הזולת, בשקט ובשלווה. הפסקה מהקצב המואץ של חיי היומיום. מה אם כל הכאוס בעולם היה נעצר לפתע, וכשהייתם מתחילים את הכול מחדש זה היה הרבה יותר קל?

היה נפלא למצוא כזה דבר, לא?

להתרווח וליהנות

כפתור ה"עצור" שאני מצאתי נקרא "שבת". כשהחיים מטורפים, ונראה שאפילו בשנתי אני חולמת על עבודה ואחריות, תמיד יש לי שבת. כל שבוע, לא משנה מה קורה, יש לי הפסקה של 24 שעות. בלי עבודה, בלי מחשבות על עבודה, בלי בעיות, בלי כאוס. רק הפסקה מבורכת, שבה האוכל מוכן, הבגדים מסודרים והמצברים מתמלאים.

סבתי התאלמנה בגיל צעיר ונאלצה לעבוד בשתי משרות כדי לפרנס את משפחתה. היא אומרת: "מעולם לא יכולתי להרשות לעצמי חופשה כלשהי, אבל השבת היא החופשה שלי, ולא הייתי מוותרת עליה תמורת כל הון שבעולם. בכל שבוע אני זוכה לשקט ושלווה, ולא משנה מה קורה בעולם".

כשנתקלתי לראשונה בחיי ברעיון של שבת, הדבר שעליו היה לי קשה ביותר לוותר, היה שליטה.

כשנתקלתי לראשונה בחיי ברעיון של שבת, הדבר שעליו היה לי קשה ביותר לוותר, היה שליטה. "זאת אומרת שאני לא נושאת כאן באחריות על חיי? אני לא יכולה לקבל החלטות היום? במשך יום שלם, אני צריכה להרפות ולתת לחיים לזרום?"

אבל כשהייתי מסוגלת לבסוף להרפות, זה היה החופש הטוב ביותר שזכיתי לו אי פעם. ההבנה שאני לא צריכה לחשוב שאני שולטת על העניינים באותו יום – משום שהאמת היא, שאני לא שולטת עליהם גם בכל יום אחר. יש אלוקים מעליי, שאוהב אותי יותר משאני מסוגלת לתאר לעצמי, והוא זה שאחראי על הכול. ונכון שבכל יום אחר אני יכולה להעמיד פנים שאני שולטת, אך ביום אחד בשבוע אני מודה שקיים כוח גדול יותר בחיי, שמנחה אותי, אוהב אותי ודואג לי.

בכל יום אחר בשבוע, העבודה, היצירה וההתרחשויות בעולם מכתיבים את חיי. אני מחשיבה את עצמי לאשה יעילה ופרודוקטיבית ביותר (אני מקווה שזה גם מה שהבוס שלי חושב); אבל ביום השבת, אני מרשה לעצמי להתרווח וליהנות.

בלי יום מנוחה שכזה, אני יודעת שחיי יחזרו להיות "מה שהיו". הייתי תקועה במעגל נצחי של עבודה, מאמץ ולחץ. הסלולארי שלי היה מחובר אליי, והייתי תמיד במצב היכון. היום יש לי חופשה מרעננת מדי שבוע בשבוע, והשבת מעניקה לי כוח לשבוע כולו.

אחת מחברותיי לעבודה התבוננה בי יום אחד ונאנחה: "זה אף פעם לא נגמר!" חייכתי אליה ואמרתי, "בעצם, את רק צריכה ללחוץ על 'עצור'".