רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

זקן בספירת העומר – דבר והיפוכו

כ״ה בניסן ה׳תשס״ו כ״ה בניסן ה׳תשס״ו 23/04/2006 | מאת הרב ברוך לף

מרעיונותיו של הרב יעקב ויינברג בנושא ימי האבלות על מות תלמידי רבי עקיבא.

אם תיתנו מבט על הגברים היהודים בימים שאחרי הפסח, סביר להניח שתבחינו שלרבים מהם צומחים זיפים על הפנים, תחילתו של זקן. מה זה הרצון הפתאומי להצטרף לקהל מזוקני העולם? זה רק גידול זקן זמני כאות אבל בתקופה שחלה בין פסח לשבועות ונקראת "ספירת העומר".

במציאות, "זקן של ספירה" הוא דבר והיפוכו. אנחנו נרגשים לקראת בואו של חג השבועות שבו נקבל שוב את התורה ונתחייב אליה מחדש. לכן אנחנו סופרים את 49 הימים בין פסח לשבועות, בציפייה דרוכה ליום הגדול. זהו זמן נהדר של שמחה. אם כן, איך יכולה ההיסטוריה היהודית להתפתח כך שתקופה זו תהפוך לימי אבלות? מתי הפכו ההשתוקקות והשמחה לעצב?

הבה נסביר את הסתירה הזאת ונלמד לעומק את הכוחות המנוגדים שפועלים בתקופת ספירת העומר, כפי שמתואר בפרשת אמור:

וספרתם לכם ממחרת השבת (פסח) מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, טו-טז)

ספר החינוך (בסביבות 1300) מסביר את מטרת הספירה.

"לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה. ומפני התורה נבראו שמים וארץ ... והיא עיקר הסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה. ... ומפני כן ... נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ [הרצון] הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ... [ש]ימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף שיצא לחירות..."

מתוך דברי ספר החינוך אנחנו מבינים בבירור שספירת 49 הימים בין פסח לשבועות, אמורה הייתה להיות ביטוי של השתוקקות לקראת קבלת התורה.

בנוסף, אנחנו מוצאים רעיון מדהים בדברי הרמב"ן לפרשה זו, ויקרא כג, לו. הרמב"ם משווה את תקופת הספירה של 49 הימים לתקופת חול המועד. בדיוק כפי שבסוכות ובפסח יש חג בתחילתם ובסופם, ובמרכזם ימים חגיגיים של חול המועד, כך גם כל ימי ספירת העומר, מפסח ועד לשבועות, הם ימים חגיגיים – מעין חול המועד.

זה אמור להיות זמן של שמחה רבה. ובכל זאת, המציאות היום בדיוק הפוכה.

התלמוד, במסכת יבמות סב, ב מתאר את תקופת הספירה כזמן של אבלות ועצב עקב מותם של 24,000 התלמידים של רבי עקיבא בתקופה זו.

איך התרחש המהפך הלאומי התקופתי הזה? איך יכלו אפילו המיתות הטראגיות האלה להפוך את טבע הספירה, השמחה וההכנות לקראת מתן תורה?

שאלה נוספת. כשאנחנו נותנים לשיער הפנים לצמוח, נמנעים מלהאזין למוזיקה, ולא עורכים חתונות בזמן זה, על מה בדיוק אנחנו מתאבלים?

על פניו זה נראה מובן – התלמוד ביבמות אומר לנו שאנחנו מצטערים על מות תלמידי רבי עקיבא. אבל זה לא כל כך פשוט.

לצערנו הרב, ההיסטוריה היהודית גדושה באסונות איומים באותו מידה, אם לא איומים יותר מזה שעלה בגורלם של 24,000 התלמידים. ולמרות זאת, אנחנו לא מוצאים שום תקופת זיכרון שמתפרשת אפילו קרוב ל- 49 ימים (או לכל הפחות, 33 ימים עד לל"ג בעומר – ר' שולחן ערוך תצ"ג). אנחנו לא יכולים להתאבל על זה שמספר רב – 24,000 – מתו, משום שלצערנו סבלנו אסונות עם מספרים מזוויעים יותר.

לא יתכן אפילו שאנחנו מתאבלים על כך שעשרים וארבעה אלף רבנים נהרגו, משום שהיו אסונות רבים שבהם לפחות אותו מספר רבנים, אם לא יותר, נהרגו. אם כן, על מה אנחנו מתאבלים? ומדוע זה דורש תקופת אבלות ארוכה כל כך?

התשובה היא שאנחנו מתאבלים על התורה עצמה שאבדה עם פטירתם של 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא. רבי עקיבא היה גדול חכמי התורה בתקופת התלמוד. עתיד מסירת התורה הונח בידי תלמידיו של רבי עקיבא. ועתיד זה אבד יחד איתם. אלמלא הצליח רבי עקיבא להציל 5 תלמידים, כפי שהתלמוד ממשיך לתאר, היינו מאבדים את מסורת התורה לנצח. תודה לא-ל שהתורה ניצלה, אבל אנחנו איבדנו רעיונות והשקפות תורניים נוספים של אותם 24,000, רעיונות שלעולם לא נוכל לקבל שנית.

מדוע מתו התלמידים דווקא בתקופת הזמן שבין פסח לשבועות? מפרשים מסבירים שמכיוון שזהו זמן הספירה, אנחנו מצווים במיוחד לספור ולהפגין את הכבוד וההערכה שאנחנו רוחשים לתורה. כמו שמציין התלמוד ביבמות, תלמידיו של רבי עקיבא מתו משום שהם לא נהגו זה בזה בכבוד. אם הם נכשלו מלתת כבוד זה לזה, בתור חכמי תורה, חסר להם למעשה כבוד ראוי לתורה עצמה. הדבר התרחש בזמן שבו א-לוהים מצפה להגברת המודעות לכבוד שמגיע לתורה. כך, 24,000 התלמידים נפטרו דווקא בין פסח לשבועות.

במקור, היינו אמורים לבטא את הכבוד וההערכה לתורה באופן חיובי, בספירה נרגשת לקראת שבועות. וכעת, אנחנו עדיין מבטאים את הערכתנו והוקרתנו לתורה – אבל באבלות. אנחנו מגדלים את זקנינו ונמנעים ממוסיקה וחתונות, כפי שעושים האבלים, משום שאנחנו מראים את הערכתנו לתורה ברגש הכאב על האובדן במות ה- 24,000.

במידה מסוימת, אנחנו מקוננים על העובדה שאנחנו, כאומה, לא הצלחנו להראות כראוי את הקשר שלנו לתורה דרך ספירה שמחה. ההשגחה האלוקית מצאה שנחוץ לנו להתאבל בזמן זה, ולבטא את הוקרת התורה באופן עצוב ומדכא. תקופת הספירה הנהדרת והמקסימה שלנו הפכה לתקופה ארוכה בת 49 ימים של אבלות.

אם כך, האם 'זקן של ספירה' הוא באמת כל כך 'דבר והיפוכו'? כן. זה כמעט כמו להגיד 'אבלות שמחה'. אבל, המונח מזכיר לנו את התמורה הקטסטרופלית של ספירת העומר, תקופת הספירה שהפכה משמחה אדירה, לצער כבד. עברנו מספירה נלהבת, לזקן ספירה.

ימי ספירת העומר הם זמן שמיועד לכך שנתכונן למתן התורה. מכיוון שתלמידיו של רבי עקיבא נכשלו בהכנותיהם, לנו אסור לחזור על כך. א-לוהים מתבונן בנו, מחפש אחר ביטויי השמחה בתורה שלנו. אנחנו יכולים לבטא את השמחה שיש לנו בתורה בכך שננסה להפוך להיות אנשים טובים יותר, ראויים יותר לקבל את התורה.

רבים משתדלים לעבוד על עצמם בזמן זה ולהשתמש ב-48 הדרכים לחכמה מתוך פרקי אבות (ארבעים ושמונה קנייני התורה – אבות ו') – דרך אחת ליום, וביום האחרון לבחון את התהליך שעברו. ברור בכל אופן ש- 49 הימים הם ימי דין, ואנחנו חייבים לנהוג בהתאם ולהתכונן לשבועות.

זהו מוטיב חוזר ביהדות, שממנו איננו יכולים לברוח: אנחנו מוכרחים להמשיך להתקדם ולצמוח כל הזמן.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן