האם אתם אופטימיים או פסימיים?

התכוננו לכך שא-לוהים בכבודו ובעצמו ישאל אתכם שאלה זו.

לפי התלמוד, ישנה "בחינת גמר" שכל אחד מאתנו יצטרך לעמוד בה כשייפרד מהעולם הזה. לפני שאנו נשלחים אל הבית הנצחי של נשמתנו, עלינו לענות על מספר שאלות לגבי האופן שבו חיִינו את חיֵינו. לאחר מכן קובע בית הדין הגבוה של מעלה את פסק הדין, בהתבסס על תשובותינו.

חלק מהשאלות הללו מובנות מאליהן: "נשאת ונתת באמונה (האם נהגתם ביושר בעסקים)? קבעת עתים לתורה (האם הקדשתם זמן ללימוד תורה)? וכו'.

אבל למרבה ההפתעה, נראה שאחד הדברים שמעסיק מאוד את בית הדין של מעלה הוא האם חיינו את חיינו בגישה אופטימית או פסימית – "ציפית לישועה?" נישאל. "האם, כמו הפסימי, צְפִיתֶם תמיד אסונות, האמנתם שדבר לעולם לא יסתדר, סברתם שתקווה היא שאננות לא מציאותית של אידיאליסט חסר תקנה? או אולי הייתם מספיק חכמים להבין שאופטימיות היא מתנתו הגדולה ביותר של הא-לוהים למין האנושי, תרופת פלא שנועדה לאפשר לנו להתמודד עם המציאות על-ידי הכרה מחדש בכוח עליון מלא דאגה וחמלה?"

נראה שיש מידה רבה של אמת בדבריה של גולדה מאיר כי "פסימיות היא מותרות שיהודי לעולם לא יכול להרשות לעצמו". אבל פרשני התלמוד תמהו בכל זאת, "מהו המקור התנ"כי לשאלה הזאת? אם אנו אחראים לגישתנו לחיים, וזוהי מצווה בעלת חשיבות כה רבה להיות אופטימי, היכן בתורה נוכל למצוא צו זה?"

התשובה שעונים החכמים שופכת אור חדש על חג הפסח.

הדיבר הראשון מתוך עשרת הדיברות קובע: "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מוזר. א-לוהים אינו מגדיר את עצמו כבורא השמיים והארץ. במקום זאת, הוא בוחר להדגיש את תפקידו כגואל העם היהודי. אבל בריאת העולם הייתה משימה קשה ומרשימה הרבה יותר, האין זאת? הן אחרי הכל, לינקולן הצליח לשחרר עבדים, אבל רק א-לוהים יכול היה ליצור את העולם.

אמת. אבל הדגשת תפקידו של א-לוהים כבורא לעולם לא תעניק לנו את הידיעה כי גם לאחר שסיים "לעצב" את העולם, הוא עדיין דואג ליציר כפיו ומעורב אישית בשמירת שלומו ובהבאתו לכלל שלמות.

יציאת מצרים הוכיחה כי הדאיזם (ההכרה שא-לוהים ברא את העולם אך אינו מתערב במהלכו - הערת המתרגמת) הוא טעות, באותה מידה שהאתאיזם (חוסר אמונה בא-ל) הוא טעות. שלילת דאגתו המתמדת של הבורא לברואיו היא כפירה באותה מידה כמו שלילת עצם קיומו.

הדיבר הראשון מייצג הצהרת אמון בכוח עליון שמחויב לדאוג לנו בכל דור ובכל מקום

הדיבר הראשון, במשמעותו העמוקה, דורש לא רק את אמונתנו בכך שלפני שנים רבות עשה א-לוהים דבר מופלא למען עמנו. הדיבר הראשון גם מייצג הצהרת אמון בכוח עליון שמחויב לדאוג לנו בכל דור ובכל מקום. "ארץ מצרים, בית עבדים" זהו סמל למאבק לאומי ולקשיים אישיים. בתקופות מסוימות בחיינו כולנו סבלנו במידת-מה כמו אבותינו המשועבדים. כולנו חווינו את העבדות הטמונה בהתמכרות – לעושר, לכוח, לתהילה, להנאות. כולנו זעקנו אל א-לוהים פעמים אין ספור מעומק הלב בקריאה: אל תשכחני בעת צרה, אל תישאר בשתיקתך, אתה תקוותי האחרונה.

א-לוהים מצפה מאתנו לענות את התשובה הנכונה כשנישאל לאחר המוות "ציפית לישועה?" כיוון שעלינו להרגיש זאת בלבנו - את הדרישה הנרמזת כבר בדיבר הראשון.

האם א-לוהים שומע אותנו כשאנו זועקים אליו? האם הוא בכלל יודע על נוכחותנו? הסיפור של חג הפסח – שבו בחר הבורא בתור כרטיס הביקור שלו שמצהיר על זהותו – נותן מענה למסעו הקיומי של האדם בחיפוש אחר חיבור רוחני. כן, יש א-לוהים שמקשיב, שיודע, שמושיע – וכפי שהוא עשה זאת לפני זמן כה רב, הוא יעשה זאת שוב בעודנו מתמודדים עם אתגרי היומיום שלנו.

בסיכומו של דבר, יש רק שתי דרכים להסתכל על החיים. או שימינו חסרי משמעות, תוצאה של צירופי מקרים אקראיים - או שהם חלק מתוכנית גדולה יותר ומצייתים לסדר א-לוהי נעלה שקיים בהיסטוריה. אם כך, אין זה מקרה שהטקס המרכזי בפסח ידוע בשם "סדר". לא בגלל שיש סדר לארוחה, אלא מכיוון שיש סדר בחיינו. צירופי מקרים - נצהיר באותו לילה - הם רק דרכו של א-לוהים כשהוא בוחר להישאר אנונימי. העולם הוא אכן במה, כפי ששייקספיר ניסח זאת, אבל התורה מוסיפה את הנקודה החשובה ביותר למטפורה זו: העולם הוא במה, ולהצגה הזו יש במאי.

זוהי הסיבה לכך שחובתו של כל יהודי להיות אופטימי. פסימיים חוששים מעתיד לא בטוח; בעלי אמונה מצפים לברכות שהובטחו על-ידי הא-ל. פסח, כך קובעת ההלכה היהודית, חייב תמיד לחול באביב. לוח הירח מותאם ללוח זמנים זה כך שאם החג אמור לחול מוקדם מדי, מתווסף חודש לימות החורף והשנה הופכת לשנה מעוברת. זאת מכיוון שחג הפסח והאביב הם תאומים. שניהם מסמלים תקווה והתחלות חדשות. שניהם מבטיחים לידה מחדש המבוססת על אהבתו המתמדת של הא-ל למין האנושי.

לכן, כשאנשים שואלים אתכם את השאלה החוזרת על עצמה: "אתם מוכנים לפסח?", אל תחשבו רק על היין והמצות, על הניקיון שלפני החג והמאמצים הקדחתניים להיפטר מכל החמץ – חשבו האם אתם אכן מוכנים לקלוט את המסר המשמעותי ביותר של החג: האופטימי תמיד צודק – כיוון שיש לו תמיכה נסתרת.

מסיבה זו פסח, אינו רק חג העוסק בעברו של העם היהודי, אלא גם חג שמכריז על בואם העתידי של אליהו הנביא והמשיח...