אני דוהר במהירות של 120 קמ"ש במרחבי הטונדרה הרוסית, קרוב יותר לקוטב הצפוני מאשר לכל נקודת ציון עירונית. יורי, הנהג הרוסי שלי, מקרב אותי מאוד ליעדי: אילנה בת השנתיים, השוכנת בבית התינוקות המיוחד של מחוז אפטיטי. ברגע זה, אילנה אינה מודעת לכך שתוך שעות ספורות בלבד עתידים חייה – וחיינו – להשתנות כליל.

השעה כמעט תשע בבוקר, ולמרות זאת, השמיים באזור ארקטי זה עדיין חשוכים, כאילו היתה זו שעת חצות. השקט כאן מעורר חרדה. יורי מתרכז בניווט הרכב באזור קשה זה, אשתי, מחכה לשובינו במורמנסק, ואני כאן, לבדי, מכונס במחשבותיי.

 

האם אני ראוי להיות אב לילדה זו? האם היהדות תתאים לה כפי שהיא מתאימה לי?

 

האם אני ראוי להיות אב לילדה זו? האם אהיה לה דוגמה ראויה? האם אהיה ראוי לאמונהּ ולאהבתה? האם היהדות תתאים לה כפי שהיא מתאימה לי? ואם אני מאמין שהיהדות היא אכן מתנה גדולה, האם יש לי הידע, הלהט והמחויבות להעניק לה מתנה זו?

השאלות אינן זרות לי. התחלתי לשאול אותן לפני חמש שנים, כשאימצנו את בננו מיכה במורמנסק, פחות מ-150 ק"מ מכאן.

מיכה ענה על שאלות אלו בדרכו שלו. מיכה הוא ילד שחזר מדי יום מהגנון שלו נרגש כולו, שביקש להצטרף אליי למניין, ושאל אינספור שאלות על כל דבר שראה. הוא ילד שלעולם לא נמאס לו לצפות בקלטות ווידאו, שבגיל שלוש ביקש לנסוע לבקר בארץ, כפי שילדים אחרים בגילו מבקשים לנסוע לדיסני-לנד, ושבביקורו בכותל המערבי, בגיל 4.5, ביקש מא-לוהים להביא שלום לירושלים. מיכה כיום הוא ילד ששואל מדי חודש מתי נעלה לארץ ישראל, שרוצה לדעת על רש"י והרמב"ם, ושמתלהב מכל דבר מה, שקשור ליהדות.

התפתחותנו כיהודים הביאה אותנו להחלטה להעביר את הילדים גיור כהלכה, אך היה זה מיכה ששיכנע אותנו באמיתותה המוחלטת של האמונה היהודית, האומרת כי יש נשמות שנכחו במעמד הר סיני, גם אם לא נולדו למשפחות יהודיות. חמש שנים לאחר אימוצו, ברור לנו כשמש מדוע לא גדל מיכה במורמנסק, כי אם במשפחתנו.

חלפו מספר שעות והגענו לאפטיטי, יישוב שאינו אלא קילומטרים של שיכונים קודרים מהתקופה הסובייטית. אני יושב במשרדה של מנהלת בית היתומים, ומחכה להשלמת עבודת הניירת. אילנה מבולבלת ונסערת. נראה שהיא מבינה שמשהו גדול מתרחש ברגעים אלה. מנהלת בית היתומים מנסה לשעשע אותה ונותנת לה בובת סנטה קלאוס מהמדף שלה. למרות ניסיונותיה לעניין את אילנה בבובה בכל דרך אפשרית, אילנה רק מתבוננת בבובה בחשדנות ומתעלמת ממנה. האב היהודי שבי מצחקק ללא קול.

 

האם זהו צו הגורל, או יד המקרה - אני תוהה לרגע - שהיא תגדל כילדה יהודיה אמריקאית, ולא בבית יתומים רוסי?

 

עם השלמת הניירת, אני מרים את אילנה ונושא אותה מעבר לסף הדלת, אל משפחתה החדשה, ארצהּ החדשה, חייה החדשים. האם זהו צו הגורל, או יד המקרה - אני תוהה לרגע - שהיא תגדל כילדה יהודיה בארצות-הברית, ולא בבית יתומים רוסי? לאחר חמש שנים עם מיכה, אנחנו מאמינים שלא מדובר במקרה. כשאנו חוצים את סף הדלת, אני מרגיש בדיוק כפי שהרגשתי באותו רגע לפני חמש שנים, כשנשאתי את מיכה מבעד לאותה דלת עצמה, ולקחתי אותו מבית התינוקות המיוחד של מורמנסק.

בינתיים, אשתי לא ממתינה לנו לבדה במורמנסק. מיכה נמצא יחד איתה. אחרי חודשים של התחבטויות, החלטנו שגם אם מיכה רק בן שש, לא כדאי להחמיץ את ההזדמנות להראות לו את עיר הולדתו. יום קודם לכן, עבר מיכה מבעד לדלתות בית התינוקות המיוחד של מורמנסק, אותו הוא מתאר כ"בית הספר הישן שלי, שבו גרתי". הוא נראה שקט בצורה לא אופיינית לו, כשהגיש פרחים למנהלת בית התינוקות, אשה שהיתה מעורבת מאוד ב-13 חודשי חייו הראשונים אך הוא לא זכר אותה כלל.

בית היתומים, עם זאת, נותר כמעט כפי שזכרנו אותו מביקורנו הקודם, לפני חמש שנים. מטפלות מסורות אך עייפות ועמוסות ביותר מדי בעבודה, מנסות לטפל בלמעלה מתריסר תינוקות בבת אחת. ילדים שבהעדר חיבוק בידי הורה, מתנועעים קדימה ואחורה רק כדי לחוש איזשהו גירוי; מיטות תינוק עשויות ברזל מקובצות יחד בחדר בו נרדמים בני השנה ללא נשיקת לילה טוב מאמא; אותן פנים קטנות ומלאות ציפיה שמביטות בנו בכליון עיניים מכל פינה; אותה תחושת עצב שחשנו כשיצאנו מהמקום, בידיעה שרובם לא יידעו ילדות אחרת מזו.

מיכה פסע בביטחון במסדרונות בית יתומים זה, כמעט כמו כוכב קולנוע שחוזר אל תשואות מעריציו. וכמו בסרט קולנוע, כל הדלתות נפתחו כשעברנו לידן. עובדי בית היתומים השתרכו מאחורינו, פוערים פיהם בתדהמה למראה הילד האתלטי, שבקושי יכול היה ללכת בפעם האחרונה שראו אותו.

היה ברור לנו שכולם רואים את מיכה כילד רוסי לכל דבר. ולמען האמת, מראהו החיצוני אכן מסייע ליצירת רושם זה. הם לא יכלו לדעת שמבפנים, ילד זה הנו יהודי בכל נימי נשמתו. שהשינוי שעבר במשך חמש השנים האחרונות לא מתבטא אך ורק בצמיחה גופנית, כי אם גם בשינוי רוחני.

באביב שלאחר לידתה של אילנה, כמעט שנתיים לפני שנודע לנו על קיומה, חלמה אשתי חלום. היה זה אחד מאותם חלומות בהירים בצורה בלתי שגרתית, שבו אין ספק במה שחווה החולם. היא התעוררה באמצע הלילה וזכרה חזון מוחשי ביותר של ילדה קטנה ברוסיה, הקוראת: "מאמא!" ורוצה נואשות שהיא תבוא אליה.

אך כעת, לאחר שנעקרה לפני זמן קצר כל כך מהסביבה היחידה המוכרת לה, אילנה אינה חשה ביטחון, ומייבבת כל אימת שאנו מנסים להרים אותה. לבסוף לוקחת אותה אשתי בזרועותיה, ומחזיקה אותה חזק. הבכי נחלש ואז נפסק. בסופו של דבר אולי התבהר לקטנה, איכשהו, כי זוהי אם שמחזיקה את בתהּ, והיא חשה בטוחה בזרועות אמהּ החדשה. החלום הפך למציאות.

ימים ספורים בלבד לאחר מכן, במרחק של כ-1930 ק"מ, דרומית למוסקבה, אנו מסיימים עם המסמכים האחרונים. מיכה מסתגל בקלות למעבר מהיותו בן יחיד לאח בוגר, ואילנה עושה צעדים ראשונים בסביבה השונה כל כך מכל מה שהכירה אי פעם. קצב התקדמותה המהיר מראה לנו קמצוץ מהכוח והיציבות שטמונים בה, וכמה מתאים לה השם העברי שבחרנו לה.

יום שישי אחר הצהריים. אנו מקבלים את השבת עם משפחה יהודיה נוספת במתחם השגרירות האמריקאית. ביום שבת בבוקר אנו הולכים לתפילה בבית כנסת במוסקבה, ולאחריה ארוחת צהריים עם משפחתו של הרב.

השבת היא שבת רוסית, ובה בעת השבת המוכרת לנו. התפילה דומה להפליא לתפילה בבית הכנסת בביתנו, ומיכה מרגיש נוח כאן. לשולחן ארוחת השבת מסיבים יהודים מישראל, ארה"ב ומספר ערים ברחבי רוסיה. סביב השולחן נשמעות בו זמנית שיחות בארבע שפות. ולמרות זאת, איכשהו, אחרי עשרה ימי שהות בארץ זרה, אנו מרגישים מחוברים.

ואני מבין שלא מדובר רק בגידול שני ילדים כיהודים. ממש כפי שרוּת המקראית תיארה לפני אלפי שנים את התגיירותה, הם קשורים בנשמותיהם לא-לוהי ישראל ולעם ישראל. הם ואנחנו, כולנו מהווים חלק ממשהו הרבה יותר גדול מאיתנו.

היותנו יהודים היא מתנה יקרה שלרוב אנו מתייחסים אליה כמובנת מאליה, אבל תהליך האימוץ והגיור איפשר לנו להתמקד ביופיה העצום של מסורתנו. לידה היא ארוע ניסי, ולא פחות ניסית היא העובדה שילד שנולד בחלקו האחר של העולם, יהפוך לחלק ממשפחה יהודיה ביבשת אחרת. התלמוד מכיר בנס זה, ומתאר אדם שמגדל ילד שנולד לאדם אחר, כאילו הוא עצמו הביא אותו לעולם בגופו.

אך אנו חייבים לבחור. לא רק אם אנו רואים בכך נס, אלא גם מה נעשה בנס זה, לאחר שניווכח בו.

אחרי שבוע, אנו חוזרים הביתה ומתכוננים לשבת הראשונה שלנו יחד בביתנו. ביהדות, נחשבת הנשמה לאור, לניצוץ א-לוהי. מקובל בשבת להדליק נר לכל ילד, בנוסף לשני הנרות המסורתיים. מאז שמיכה הצטרף למשפחתנו, הדלקנו שלושה נרות. בשבת זו, הדלקנו ארבעה. אילנה בבית, והנר שלה זוהר באורו.

תורגם ברשות מתוך-Western Massachusetts Jewish Ledger.