אטימולוגיה (חקר מקורותיהן של מלים) מרתקת אותי. שמי שלי למשל, חווה, פירושו "אם כל חי". כילדה, אני זוכרת שהוריי לימדו אותי שלשמות יש משמעות רבה. חז"ל אמרו, שהורים זוכים לרגע של נבואה בשעה שהם בוחרים שם לרך הנולד.

מילותיהם חדרו ללבי. באופן מפתיע, ילדים תמיד עשו לי פיק ברכיים. העובדה שהתקף פוליו ב-1955 גרם לי לברכיים חלשות מאוד, לא הסיטה אותי מחלומותיי על אימה?ת. שמי היה נבואי. הוא בוודאי יתרום לגורלי.

אבל על אף התכונה החובקת-כול של שמי, לא נראה סביר שמישהו בכלל ירצה לחבק אותי, או שכתוצאה מכך, אדע אני אי פעם את האושר שבלחבוק ילד משל עצמי. לכן, על אף המוניטין שיצא לי כפעילה למען זכויות הנכים, כמעט ולא מחיתי, כשהמקווה החדש בעיר מגוריי התפאר בגרם מדרגות ארוך במיוחד.

מקווה ואימה?ת – האמת היא שלא האמנתי שאגיע אי פעם לאחד משני המוסדות הללו. המחסומים לראשון היו ארכיטקטוניים; המחסומים לשני היו מחסומי אמונה. ביחד הם גרמו לי להרגיש – לא תמיד, אבל לעתים מספיק קרובות – חסרת אונים, חסרת חשיבות ובודדה.

אבל כנראה שאדון עולם, חש בכאבי ובדרך לא דרך, בצורה העדינה ביותר, שלח לי בעל נפלא. היום, מקווה ואימה?ת הם שני תחומי אחריות שאני לוקחת על עצמי בחדווה אינסופית. ועכשיו, משהזכות והעונג שבשימוש במקווה הם שלי, אני מוצאת את עצמי שוב תוהה לגבי אטימולוגיה.

פגישות קבועות ודוד מקולקל

נכות אינה טרגדיה. הטרגדיה היא הסטיגמה שאנשים מצמידים לנכות.

המילה "מקווה" פירושה מאגר מים, ככתוב בספר בראשית (1:9): "יקוו מים מתחת לשמים אל מקום אחד". אצלי הפסוק הזה מצייר תמונה של טיפות מים חלשות, חסרות משמעות, מבודדות, המתקבצות יחדיו והופכות בסופו של דבר לכוח עצום. אולי זו הסיבה שמצוות המקווה כל כך יקרה ללבי: היא מזכירה לי, שאלוקים יכול להפוך בעיה לניצחון בהינד עפעף. היא מזכירה לי, שנכות אינה טרגדיה. הטרגדיה היא הסטיגמה שאנשים מצמידים לנכות. הטרגדיה היא להיות מבודדת, להישאר בחוץ. והמקווה, שנובע מרעיון ההתקבצות, מזכיר לכולנו שעלינו למנוע את הטרגדיה הזאת, על ידי איסוף וקיבוץ כל אחד מחברי הקהילה שלנו.

המילה "מקווה" קשורה גם למילה "תקווה". זהו המקום בו שוכנות התקוות. כמה מאיתנו באות למקווה כדי לשטוח את תקוותינו בפני אלוקים? והאין זה מעניין שבשביל הטבילה והתפילה המלווה אותה, עלינו לעמוד מול אלוקים כפי שברא אותנו? הוא דואג לתקוות שלנו ואינו מייחס שום סטיגמה לפגמים פיזיים, גדולים או קטנים.

ביקורי הראשון במקווה הגשים תקוות חיים של נישואין. במשך המון ביקורים אחר כך, המקווה חידש את תקוותי שיבוא יום ובעלי ואני נתברך בילד. במשך שש שנים לא התגשמה התקווה הזאת. נהגתי להתפלל למען נשים אחרות שסבלו מעקרות, בחלקו, אני מודה, בשביל לתלות את תקוותיי בעיקרון התלמודי, שמי שמתפלל בשביל חבר, תפילותיו שלו נענות תחילה.

אחד הדברים שלא יכולתי לקוות להם היה פרטיות. כמו נשים רבות אחרות, אני מוקירה את האנונימיות שבחוויית המקווה. אבל באופן אירוני, תמיד כשעליי ללכת למקווה, לפעמים צריכות לדעת על כך גם שמונה נשים אחרות, פשוט בגלל העזרה שאני זקוקה לה בשביל להיכנס למקווה ולצאת ממנו, וזה בלי להזכיר את לוח הזמנים הצפוף של שכנותיי הנהדרות.

ביקורים רבים היו מדכדכים ומלאי מתחים, אבל ביקור אחד זכור לי במיוחד.

לפני שחוויתי את הנס וראיתי את תקוותיי לילד – ואפילו ילדים – מתגשמות, היו ביקורים רבים במקווה, שהיו רגשיים מאוד. עם חלוף השנים הרגשתי ש"לא גשם, לא שלג, לא ברד..." יכלו להניא אותי מלהגיע ל"פגישות הקבועות" שלי. היו ביקורים בגשם ובשלג. היו ביקורים בערבי שישי וערבי סדר, ערבי פורים, ערבי ראש השנה ומוצאי יום כיפור. ביקורים רבים היו מדכדכים ומלאי מתחים, אבל ביקור אחד זכור לי במיוחד.

זה היה בערב חורפי אחד, שנתיים לפני שנולד בננו הראשון. הבלנית קיבלה את פניי בפנים חמורות סבר.

"לא היית צריכה לבוא הערב", היא אמרה במבטא האירופאי הכבד שלה. "יש לנו בעיה איומה. למעשה, מוטב שתחזרי מיד הביתה". לבי שקע בקרבי. הייתי טרודה בסוגיית העקרות והאמנתי שהעיתוי הוא הדבר החשוב ביותר. יום אבוד יכול להיות חודש אבוד.

"מה קרה?" שאלתי.

היא ענתה, "הדוד התקלקל ומי המקווה קרים כקרח".

פרצתי בצחוק. "זה הכול? חשבתי שאת עומדת לספר לי שאין מים במקווה!"

מובן מאליו שטבלתי במי המקווה באותו ערב.

בלרינה לרגע

פעם אחר פעם אני חשה את חדוות הטבילה. מי המקווה הופכים אותי מאישה בעלת ארבע גפיים מנוונות, לבלרינה! למשך רגעי חסד ספורים, זרועותיי מתיישרות ללא מאמץ וכשאני יורדת לבדי בשלוש המדרגות התחתונות, אני מתמלאת פליאה לנוכח הנס שבחן ובתנועה האנושיים.

מובן שאחרי צעד אחד נוסף, כוח הכבידה חוזר. אבל מצב רוחי מרומם כאשר עוזרים לי לעלות בחזרה למשטח, בחזרה לחדר ובחזרה לתוך הבגדים. השיחה שלנו, מהנושאים המרוממים ביותר ועד למגוחכים ביותר, קולחת בקלילות ("אנחנו חייבות להפסיק להיפגש ככה", אנחנו אומרות זו לזו הרבה פעמים בשקט). זה תמיד סופו של יום ארוך, אבל במקום להיות תשושה, אני מלאת חיוניות.

מי המקווה הם המקור העיקרי לאנרגיה המחודשת שלי, אבל במקום השני הקרוב נמצא לוח המודעות של המקווה. מגוון כרטיסי הביקור וההודעות שעליו לא מפסיקים אף פעם לסחרר את ראשי, כשאני צועדת לעבר מייבשי השיער. יש שם שירותי פסיכיאטריה, הדרכת שחייה, עובדות סוציאליות ותופרות; מומחיות למחלות רגליים, פסנתרניות ויחצ"ניות; עורכות דין, אמניות ופרסומאיות; שירותי קייטרניג, רופאות לב ומומחיות לכתיבה תמה. כל זה מבטל את הסטריאוטיפ שמוצמד לעתים על הנשים המחויבות למצוות הטבילה במקווה: "קורבנות" של "ריטואל מיושן, מדכא ומשפיל". בעיניי, הנשים האלה דומות למי המקווה – כוח חזק שאין להתעלם ממנו, גם אם הן מגיעות לבית התקוות הזה אחת אחת, אלמוניות ובשקט.

הן נשים עסוקות, אבל לא עסוקות מכדי להסיט את מבטן מבית תקוות קדוש אחד.

אולי זו הסיבה שנשים רבות מסיימות את טבילתן במקווה בתפילת "יהי רצון", תפילה לבנייה מחודשת של בית המקדש בירושלים. הן נשים עסוקות, אבל לא עסוקות מכדי להסיט את מבטן מבית תקוות קדוש אחד – בו הן נותנות ביטוי לכל חלומותיהן ובעיותיהן – אל הבית הקדוש מכול, שבנייתו מחדש תבוא יחד עם התגשמות חלום אוניברסלי ופתרון הבעיות כולן:

"הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה" (ירמיהו לא)

אני מאמינה שהאיחוד המופלא הזה יתרחש בזכות הנשים, שחודש אחר חודש, דור אחר דור, לחשו את התפילה הזאת, ויתרו על רצונן בתשומת לב אישית מאלוקים למען מטרה נעלה יותר. אני בטוחה שבזכותן, אלוקים לעולם לא ינטוש את עמו. אני בטוחה שבזכותן, אלוקים גם ישוב ויבנה את בית התקוות שלו.

*חווה ויליג לוי מקדישה את המאמר הזה לאמה, אלה ויליג ז"ל, "הראשונה שהטבילה אותי במי המקווה וללא ספק האדם שהתפלל הכי הרבה להגעת אותו רגע מופלא".

*מתוך "טבילה מלאה: אנתולוגיה של מקווה", בעריכת רבקה סלונים.