K23.

זהו מושב ליד החלון. זה המושב שלי. טיסה 012 – אל על. הזמן המקומי אמור להיות משהו בסביבות 7:00 או 8:00 בבוקר. ולפי המפה שעל המסך, נראה לי שאנחנו נמצאים איפשהו בין האליפקס לליסבון. זה לא משנה כל כך.

בדיוק סיימתי את תפילת הבוקר. אין בזה שום דבר יוצא דופן. זה דבר שאני עושה בכל יום במשך... אהמ... הרבה שנים. נכון, בדרך כלל אני קרוב יותר לאדמה ב- 38,000 רגל ובתוך בית כנסת, כשאני מתפלל. אבל המלים הן אותן מלים בדיוק.

אני אוהב את התפילה, ואסביר לכם מדוע.

דבר ראשון, יש משהו מיוחד באפשרות לדבר עם א-לוהים. זאת הזדמנות לביקורת אצל היצרן שלי - לבדוק מה, אם בכלל, צריך לתקן. אולי כל מה שאני צריך זה רק להחליף את השמן, או אולי פילטר חדש. מידי פעם צריך כיוון מנוע רציני. במקרה כזה טוב לעצור ולפתוח את מכסה המנוע.

דבר שני, החיים היום, כמו שאתם יודעים, מהירים באופן מדהים, וזמן התפילה הוא מועד קבוע שמאפשר את הבלימה הנחוצה מכל דבר שבו אנחנו עוסקים. מסר עמוק נובע מכך שאנחנו פותחים וסוגרים את היום בתפילה מן הלב, ומצליחים "לחטוף" עבור אותה מטרה עוד כמה דקות גם באמצע היום.

ודבר שלישי, אני נהנה מבית הכנסת. אני אוהב את הידידות והאחדות שבתפילה במניין.

הלוואי שזה לא היה ככה, אבל אם להודות על האמת: התפילה לא תמיד ממריצה ומעוררת. היא יכולה להפוך לנדושה ובנאלית – חסרת משמעות או תכלית. בעצם, ככה זה לעתים קרובות. להצליח לשמור על תפילה רעננה ונעלה, להעניק לעיסוק הקדוש הזה את הטוהר בכל יום, זה האתגר המתמיד של כל גבר, אישה וילד. ואין לזה פתרונות קלים.

בין שמים לארץ

תפילה במטוס התלוי בין שמים לארץ מציבה שורה שלמה של אתגרים נוספים. לזכור להכניס את הסידור לתיק היד שלך, לבחור בזמן ובמרווח הנכון לתפילה, איפה, אם ומתי לעמוד, ולעטות את הטלית והתפילין כשאתה כפוף מתחת למדף שמעל לראש שלך - כל אלה יכולים להוות עיכוב רציני לחוויית תפילה משמעותית ודינאמית. ותלוי ליד מי יצא לך לשבת - אולי תצטרך גם להסביר קצת מה אתה עושה.

 

כמעט כמו בכל דבר אחר בחיים, אפילו ענני הקושי האלה בתפילה, מכילים בתוכם נצנוצי אור.

 

אבל, כמעט כמו בכל דבר אחר בחיים, אפילו ענני הקושי האלה בתפילה, מכילים בתוכם נצנוצי אור.

כשהחזרתי את הסידור שלי לכיס שבמושב לפני, חשבתי על התפילה שסיימתי זה עתה. להפתעתי הרבה, נשארתי עם טעם טוב בפה. למרות כל הטרדות הנ"ל, פשט בקרבי מצב רוח מוזר, כמעט מרומם.

"מאיפה זה מגיע?" שאלתי את עצמי.

ובכן, בתור התחלה, לתפילה אווירית (ת.א.) יש שני יתרונות גדולים על תפילה בבית כנסת (ת.ב.) – אי אפשר לאחר, ואי אפשר לעזוב מוקדם. כמה פעמים אנחנו מתנשמים ומתנשפים אפילו כשאנחנו מתפללים בבית, כשאנחנו מנסים לתפוס את "רכבת השחרית" הדוהרת, או, אחריה, לברוח במהירות כדי לתפוס את ההסעה הקבועה. ללא זמן התחלה נתון, ובהחלט בלי שום מקום ללכת אליו לאחר שמסיימים, נותנת לך ת.א. את ההזדמנות הנדירה להתפלל בזמן שלך.

בונוס נוסף לחוויה בלתי רגילה זאת, הוא שלא חייבים לשמור על הקצב עם שאר הציבור או החזן. אם רוצים להתעכב יותר באיזשהו קטע, כמו קריאת שמע, או תפילת העמידה, אנחנו חופשיים לעשות זאת.

וזה מה שעשיתי.

התחלתי בתוספת של כמה דקות כדי להתמקד ב-15 ברכות השחר. חכמינו ז"ל מלמדים שכאשר האדם זוכה לחוות את התחדשותו של יום נוסף, הוא צריך לברך את א-לוהים על מה שנתן לו.

 

האם אי פעם עצרתי להתבונן ולהעריך את זה שא-לוהים יצר קרום קשה מעל לליבת כדור הארץ

 

אחת הברכות שמשכה את תשומת לבי הייתה הברכה התשיעית – "ברוך אתה ה', א-לוהינו מלך העולם, רוקע הארץ על המים". האם אי פעם עצרתי להתבונן ולהעריך את זה שא-לוהים יצר קרום קשה מעל לליבת כדור הארץ – המורכבת ממים, גז ומתכות רותחות? בדרך כלל העיניים שלי חצי עצומות בשלב התחלתי זה של הבוקר, והשפתיים שלי פועלות על בקרה אוטומטית עד שעשרים-שלושים אחוז מהתפילה עוברים.

מי לא הולך על פני השטח היציבים כדבר המובן מאליו? ומי יכול היה לחזות שההתפעלות שלי מהתגלית החדשה במטוס תכפיל את עצמה 32 שעות לאחר מכן, כש"שרדתי" רעידת אדמה בת 7 שניות בירושלים (באמת)?

בדרך כלל, עוד לפני ברכות השחר, אני משקיע 25 שניות של ת.ב., פחות או יותר, לשיר "אדון עולם". יצירה קצרה זאת, שנכתבה לפני למעלה מ-900 שנה, מונה בקצרה את תכונות הא-לוהים, שהוא נצחי, אינו כפוף לזמן וכול-יכול. היום, בכל אופן, במהלך ת.א., הבחנתי שהמחבר כלל באותו שיר גם את התיאור "הוא א-לי, וחי גואלי ... הוא ניסי (הדגל שלי)..."

עצמתי את עיניי לרגע אחד, והתחממתי בזוהר-המחשבה שהיוצר הכול-יכול הוא גם הא-לוהים שלי, הגואל שלי, והדגל שלי. אהבתי את ההרגשה שיש לי א-לוהים אישי אמיתי; שלא קל להבחין בו כשדוהרים במהירות 100 קמ"ש בבית או בת.ב..

מאוחר יותר, נסעתי במתינות דרך ברכות קריאת שמע. אחד הפרשנים מציין שאנשי כנסת הגדולה העתיקו את נוסח התפילה הזאת, לפני 2,400 שנה, מתוך כתב שנפל למעשה מהשמים! ובכל זאת... בדרך כלל-- לרוע המזל--- היא בקושי זוכה להתייחסות מכבדת, או, הייתי מעז להגיד, אפילו לתשומת לב מינימלית.

היום, לעומת זאת, שמתי לב להתבטאות בקטע שמהלל את בורא עולם, "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". המלים גרמו לי לעצור. הבריאה לא הוגבלה לאירוע חד פעמי כמו מפץ גדול. לא. א-לוהים לא סיים את הפרוייקט שלו ויצא לנופש. הבריאה מתמשכת ... מתמדת ... לעולם לא מסתיימת. וכמותה מתמשכות גם הכוונתו, הדרכתו ואהבתו של א-לוהים. משהו שכדאי לזכור.

עכשיו, כשאני נהנה ממותרותיה של ת.א. מתונה, הרשיתי לעצמי להציץ באופן מכוון מבעד לחלון. בדרך כלל, בת.ב. או בבית, פעולה זאת מרפה ידיים במידה רבה; כנראה בגלל שמה שרואים בחוץ על האדמה יכול לשמש רק להסחת הדעת, ולא לשיפור התפילה.

אבל היום, לא נסחפתי; להיפך. בדיוק אמרתי את הפסוקים:

 

אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים, שמי השמים, וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחייה את כולם...

 

התבוננתי באופק בהתרגשות. הנביא נחמיה צדק. למרות שמעולם לא טס באווירון, הוא בכל זאת תיאר את הוד גרמי השמים, את מרחבי היקום, את פאר הבריאה… נשמתי עמוקות. התפעלתי מהשליטה הא-לוהית באור השמש שנזרק מגוף המטוס, נרעדתי מהרוח החזקה שבאותו רגע טלטלה אותו, והרגשתי ... כל כך קטן. התפילות שלי נשאו אותי לגבהים חדשים, תרתי משמע.

 

אני לא חושב שתפילה 10 קילומטר מעל פני הים היא באמת קרובה יותר לא-לוהים, אבל איכשהו, אני הרגשתי קרוב יותר.

 

אני לא חושב שתפילה 10 קילומטר מעל פני הים היא למעשה קרובה יותר לא-לוהים, אבל איכשהו, אני הרגשתי קרוב יותר. לא מוטרד ממתפללים אחרים, מתינוקות בוכים או מצלצולי טלפון, בלתי מושפע ממגבלות הזמן, ואטום לכל הטרדות הרגילות, ישבתי במושב השקט שלי – רק אני, א-לוהים וסידור התפילה. זה היה מאוד מיוחד.

הסמל המואר של חגורת המושב שלפני אמר שהכינוי "תפילת עמידה" יהיה היום רק מליצה (אמרתי אותה בישיבה), אבל כלום לא יכול היה להפריע למסע הזה. פשוט נהניתי מכל רגע, הרהרתי כמעט בכל מלה; מלים שביטאתי כבר עשרות אלפי פעמים אבל מעולם לא אמרתי באמת – או הבנתי כראוי.

ואז, גיליתי תובנה חשובה. המלה שמשתמשים בה יותר מן האחרות בתפילת העמידה היא לא "ברוך", או "שלום", או "מלך", או אפילו "א-לוהים". זו המלה "אתה". 33 פעמים פונים לא-לוהים כ"אתה". אנחנו מדברים לא-לוהים מתוך כבוד רב ויראה, ולעיתים קרובות בגוף שלישי. אבל לעיתים קרובות עוד יותר, אנחנו פונים אליו ישירות. אנחנו מדברים בגוף שני. אנחנו אומרים: "אתה"!

לעתים קרובות פונים למלכים, לרבנים גדולים, למדינאים ואפילו להורים בגוף שלישי. זה סימן לכבוד אמיתי. אבל, מחברי התפילות הקדושות שלנו, אנשי כנסת הגדולה – שחלקם היו נביאים – עיצבו את התפילות הרציניות ביותר שלנו בטרמינולוגיה שאומרת לנו לשוחח עם א-לוהים בחופשיות, ישירות, בנוחיות כמעט... בצורה בלתי רשמית. זוהי תקשורת חסרת מעצורים, בלי עיכובים או גינונים מיוחדים. לא ייאמן!

עכשיו, מתוך העידוד לראות את א-לוהים בתור ישות שאליה אנחנו יכולים להתייחס בנוחות, נזכרתי ברעיון מעורר ששמעתי פעם. אחד ממסתוריה הגדולים של שמירת הדת היא הדרך שבה יהודים רבים מתנועעים בזמן התפילה.

תיירים שמגיעים לכותל המערבי - כמו אנשים שאינם מורגלים בתפילה בכל מקום אחר - מתבלבלים, או אפילו מרגישים דחייה, מההתעמלות המוזרה או תנועות ההתלהבות המשונות של היהודים המתפללים. אבל הרב שמעון שוואב, יהי זכרו ברוך, הציע לכך הסבר פשוט וגם עמוק.

ישנם שני כלים בסיסיים לעבודת ה' – אהבה ויראה. שני מרכיבים חשובים במערכת יחסים מקיפה ומספקת אתו. יראה ואהבה יכולות לבוא לידי ביטוי בדרך שבה אנחנו פונים אליו. כשאנחנו משתמשים בגוף שלישי – הוא, שלו, אותו – זה מבטא יראה, פחד, כבוד. ביטויים שבאים בגוף שני – אתה – הם כינויים נוחים וישירים יותר; שאולי מתארים אהבה. הנדנוד בזמן התפילה הוא ביטוי חיצוני לשתי התחושות – כשאנחנו מתכופפים קדימה (ביטוי לאהבה) ונרתעים לאחור (ביטוי ליראה).

לחצתי בעדינות על הכפתור כדי להשכיב את המושב. פניתי לעבר החלון פעם נוספת. גל קצר של כיסי אוויר עורר את הנוסעים המנומנמים. רק לשנייה קצרה כולם התנודדו - כנראה שיותר ביראה מאשר באהבה. חייכתי.

הבטתי החוצה על מחוזות זרים ומשטחי מים נוכריים. שוב הרגשתי קטן, אבל קטן מהסוג הטוב. תפילה יכולה לעשות את זה. ת.א. היא לא משהו שציפיתי לו. כל מה שחשבתי עליו זה כמה לא נוח ושונה זה הולך להיות. ובכן ... זה היה שונה.

בעוד כמה שעות ננחת בישראל. זמן קצר לאחר מכן אני אתפלל שוב. יש לי הרגשה שגם התפילה הבאה שלי תהיה שונה.