בראשית, ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ.
והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום,
ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים.
ויאמר א-לוהים: יהי אור!
ויהי אור.
וירא א-לוהים את האור כי טוב,
ויבדל א-לוהים בין האור ובין החושך...

 

תמה שנה, והחלה שנה. עברו וחלפו הימים הנוראים, וגם חג הסוכות מאחורינו, ובשמיני – עצרת.

שוב מתחילים לקרוא בבתי הכנסת את פרשת השבוע החל מבראשית.

ואני חושבת, כמה טובה הראשית הרעננה הזאת. איזו מתנה, איזו בריאה מיוחדת – התחלה חדשה ונקייה.

כי בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ – את הגשמיות ואת הרוחניות שבנו. את הארץ שקוראת לנו 'ליהנות מהחיים', שצועקת מעל לכל במה – 'אכול ושתה כי מחר תמות!' הארץ שמושכת אותנו מטה אל ההנאות הגשמיות – אל שקיעה בתוך מנה של פיצה, לצלילה בהבלי העולם, לאשליה של טיפוס אל פסגות העושר.

ואת השמים – את הנשמה הא-לוהית שמנסה לעורר אותנו ולהזכיר לנו לא לשכוח ממנה, שהעולם הזה נועד להתעלות ולצמיחה רוחנית. 'ותרו מעט על השטויות, הושיטו יד לחבר', מתחננת הנשמה, 'שאו תפילה אמיתית מהלב, שמחו את החלשים והנדכאים, הקשיבו טוב לילדים..."

אך הארץ הייתה תוהו ובוהו – 'ראש הממשלה הודיע...; האו"ם הקים ועדת חקירה לבירור מחדלי ה...; טעם החיים קוקה קולה; רק היום בזול; מניות המעוף...; מי אשם, הנשיא או שר החוץ?; העתיד במנהל עסקים; לגור בפסגה; קנה מכונית היום, ושלם מחר; חופשה חלומית; הארי פוטר 7; מספר הפצועים בתאונות הדרכים; הנהגת החמאס בעזה...'. והאדם בוהה בה ותוהה – מה לעשות, מהיכן להתחיל, מה המטרה – ובכלל, מי אמר שיש תכלית?

וחושך על פני תהום – אנחנו צועדים בחשכת הבלבול, צעד ועוד צעד אל התהום שפרושה לרגלנו. צעד ועוד צעד במדרון הגשמי אל מצוקי האבדון הרוחני.

ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים – הרוח שנפח הבורא באפו של אדם הראשון, מהבהבת בליבותינו ומזכירה לנו כל הזמן שיש מוסר ויש אמת, שלא כדאי לקחת את העולם הגשמי יותר מידי ברצינות, כי יש לו גבול, הוא לא הכל. הנשמה שולחת אותות שמנסים למנוע אותנו מלהמשיך לצעוד בחוסר דעת אל תהום המים הארצית, זו שמפתה אותנו לצאת לשחייה מרעננת במימיה – שחייה שאינה מובילה לשום מקום.

והנה, ממש ברגע האחרון – ויאמר א-לוהים: יהי אור! ויהי אור - ראש השנה מגיע, קולו של השופר חודר ומחלחל אל תוך תוכנו. צעד אחד לפני התהום שוטף את היקום אור נפלא, אור בראשית, אור שמבזיק ומגלה לנו את נתיבי החיים האמיתיים, ואת חשכת התהום שלמרגלותינו. אורה של תשובה. ואנחנו תופסים את עצמנו בידים, בוכים, ומתחננים, ומחליטים ומבטיחים. אנחנו ממשיכים לצעוד בנחישות אל יום הכיפורים. צמים, מתוודים ומבקשים – "בבקשה א-לוהים, אנחנו כל כך זקוקים להתחלה חדשה, למחילה עוונות. עכשיו, כשראינו את האור אנחנו יודעים טוב יותר ממה להיזהר, אנחנו מכירים טוב יותר את הנשמה, אנחנו רוצים לנסות לצאת לדרך מההתחלה". כי האור, כל כך טוב, ונעים ומושך...

ויבדל א-לוהים בין האור ובין החושך – 'סלחתי',אומר לנו הא-ל. ואנחנו, נכנסים לסוכות בשמחה, שרים ומאושרים. מי צריך בית? מי צריך רהיטים מפוארים? – תנו לנו כמה דפנות עץ, מעט סכך ירוק – ואת צל השכינה. כי החושך כל כך שחור, וסמיך וגשמי. והאור – מחייה נפשות.

ואז, רגע לפני שנכבים שוב האורות. רגע לפני שהבורא גונז את האור הנפלא לצדיקים לעתיד לבוא (לנו, שהרי הפעם לא נשכח!), אנחנו פותחים את ספר התורה, קוראים את המלים האחרונות בחומש דברים, גוללים, גוללים וגוללים את הספרים עד להתחלה - ומתחילים שוב מבראשית.

שתהייה לנו דרך צלחה!