הרב יעקב קטינא מציין, תוך שהוא מדגיש את הניגודיות בשמות הפרשות הסמוכות "ניצבים, וילך", שעם ישראל נחשב ל"ניצבים", ומשה רבינו ל"וילך" – רמז לתנועה המתמדת שלו ולצמיחתו הבלתי פוסקת. משה נשאר בשאיפה מתמדת להשגת שיאים רוחניים גבוהים יותר ויותר, בעוד שבני ישראל היו מוכנים לעיתים, להישאר ברמת הסטאטוס קוו שלהם. התורה מדגישה את האדישות שלהם ליצירת שינוי, על ידי הניגודיות בין גישתם לזו של משה.

אנו חייבים ללמוד ממשה רבינו את השיעור רב החשיבות, לגבי עליה רוחנית מתמדת. אם נהפוך ליותר מדי שבעי רצון, מרמת ההישגים הרוחניים הנוכחית שלנו – למרות שהיא ראויה לשבח בפני עצמה – נאבד את המרכיב הראשוני בטבע היהודי שלנו – השאיפה המתמדת להתקרב לאלוקים ובדרך זו להפוך לקדושים יותר. האלוקים מנחה אותנו "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב'), כשהוא משתמש בזמן עתיד, על מנת ללמד אותנו, שעלינו לשאוף להיות קדושים עוד יותר.

מה קורה אם אנו מגיעים לרמה גבוהה ופשוט בוחרים להישאר בסטאטוס קוו? אפילו אדם כמו משה, היה חייב להתאמץ כל הזמן כדי להימנע מירידה. ברגע שאנו מתרשלים בטיפוס כלפי מעלה, באופן אוטומאטי, אנו מתחילים לרדת. זאת בשל נוכחותו העקבית של היצר הרע בקרבנו. למעשה, אין דבר כזה "להישאר באותו מקום" ואין מציאות של "לשמור על המצב הקיים".

ניסיונותיו הבלתי פוסקים של אברהם

שנים לפני שמשה רבינו עלה על בימת ההיסטוריה, כבר לימד אותנו אברהם אבינו את שיעור החיים הגדול הזה. בואו נחזור לעקידת יצחק על המזבח. ניסיונו הסופי של אברהם אבינו הגיע, שיא קריירת האתגרים הרוחניים, כשמלאכי ה' מצטופפים לראות, האם בשר ודם מסוגל לצלוח משוכה מייסרת זו. והוא עושה זאת בג-ד-ו-ל ועובר בציון מעולה. אנחנו מתרווחים בכיסא ומחכים במתח לגלות, מהו השכר העצום שהוא עתיד לקבל. אנו ממתינים בסבלנות שבוע שלם, עד שנהפוך את הדף לפרשה הבאה... ואז, כשהפכנו את הדף מה גילינו? "ויהיו חיי שרה מאה שנה..." (בראשית כ"ג, א). האם זהו השכר של אברהם, כשאשתו האהובה מוצאת את מותה, כתוצאה מניסיונו האחרון?!

והסיפור עדיין לא תם. מייד לאחר מותה של שרה, אברהם עובר עוד ניסיון – כזה שכולל פרידה מסכום כסף אדיר – רק כדי להבטיח לאשתו, אחוזת קבר ראויה לשמה. לשם מה? האם לא די בעשרת הניסיונות הקשים שעבר עד כה? כל זה ממש לא מתאים למה שציפינו למצוא...

החיים הם לא עניין של, 'לעבור כמה מבחנים כדי לזכות לפרוש בנחת'.

התשובה כמובן היא, שהניסיונות שלו עדיין לא הסתיימו. והאמת? הם לעולם לא יסתיימו. החיים הם לא עניין של, 'לעבור כמה מבחנים כדי לזכות לפרוש בנחת'. הקב"ה הראה לעולם על ידי אברהם, שהחיים הם מאבק מתמיד, רכבת הרים שעליותיה ומורדותיה אינם מסתיימים לעולם. זאת על מנת לאתגר את האדם ולגלות את הכוחות הרבים האצורים בו. אברהם מעולם לא הקשה על האלוקים. הוא בהחלט לא ישב לנוח לאחר שעבר את עשרת הניסיונות.

אברהם ידע, שלעבור את מבחן החיים הסופי, משמעו להמשיך ולטפס מעלה מעלה, רק כדי לדאוג, שלא לרדת ולו במעט, מהשיא אליו טרח להגיע. גם את הניסיון הזה – הקשה ביותר מכולם – הוא עבר בהצטיינות, כשהוא מבטיח את מקומו, כאביה המהולל של האומה היהודית. חיים נוחים בעולם הזה, עטופים בחמימות מכל עבר בשמיכה של שלווה - זאת פשוט לא דרכו של העם היהודי.

המסר הפנימי של המלח

לרוע המזל אישתו של לוט, האחיין של אברהם, לא הייתה מסוגלת לוותר על חיים חומריים, וזה עלה לה ביוקר. לסדום הגיע חורבן מוחלט בגלל סגנון החיים המושחת והקלוקל של תושביה. לא הייתה תקווה לשינוי אפשרי, מכיוון שלאנשי סדום לא היה כל עניין לשנות את המצב הקיים. אך בכל אופן, בזכות אברהם, לוט ומשפחתו ניצלים באופן נסי, לפני שהעיר מתהפכת ונבלעת בלהבות. אבל אשת לוט טועה טעות גסה. היא פשוט לא יכולה לעצור את עצמה מלהעיף מבט לאחור על העיר, נגד הציווי המפורש של מציליה. והעונש שלה? היא הופכת לנציב של מלח.

למה דווקא מלח? ולמה נציב? אלה שתי שאלות שעליהן מנסה להשיב הרב משה אייזנמן.

המלח הוא חומר משמר, מכניסים אותו לאוכל כדי לשמור על טריותו וכך מונעים מבקטריות למיניהן מלחדור פנימה. במלים אחרות, מלח משמש לשמור על המצב הקיים של המזון. הנציב מסמל את סגנון החיים הקפוא, את השאיפה להישאר בחוסר תנועה נצחי, ומשמיע שוב את אותו רעיון של שמירה על הסטאטוס קוו.

אשת לוט לא יכלה לנתק את עצמה מסגנון החיים הנתעב של סדום.

אשת לוט לא יכלה לנתק את עצמה מסגנון החיים הנתעב של סדום. סגנון חיים ללא כל תביעות מוסריות, ללא דחיפה אפילו לקורטוב של צמיחה רוחנית, הוא סגנון החיים שלכד אותה, בלי יכולת להינתק, בלולאת החנק שלו. אפילו כשהחיים שלה היו מוטלים על כף המאזניים, היא פשוט לא הייתה מסוגלת לנתק את עצמה מהעבר שלה. ולכן, איזה עונש יכול להתאים יותר, מאשר להפוך לנציב חסר תנועה, ובמיוחד לנציב שעשוי כולו מלח – הדגשה כפולה על השאיפה שלה, לשמר את הדברים בדיוק כפי שהיו קודם.

כדאי לציין, שבמקום בו ניצבה סדום, העיר שהוחרבה לחלוטין, נותר אזור שופע מלח המשמש אולי כרמז, לתמצית מהותה של העיר המושחתת. ובדיוק כפי שתושביה מעולם לא היו מעונינים בצמיחה, כך גם אדמת עירם שהפכה לבלתי פורייה, לא תהיה מסוגלת לעולם להצמיח עליה דבר.

המלאכים העומדים תמיד

ראינו אם כן, שבין חטאיהם הרבים של אנשי סדום – שאשת לוט ומשפחתו היו חלק מהם – היה סגנון חיים של "ניצבים". המלאכים, מהווים את עצם הרעיון הזה. מלאכי השמים מתוארים כ"עומדים" (זכריה ג', ז), זאת משום, חוסר היכולת שלהם להשתנות או לצמוח לעולם – הם לעולם אינם מסוגלים לשנות את הסטאטוס קוו שלהם משום בחינה. אין מקום לתנועה כלפי מעלה או כלפי מטה, אין עליה או ירידה בנדנדת החיים. למלאכים אין אפשרות לבחור באופן חופשי. הם מעין רובוטים, שפועלים להוציא לפועל את רצון האלוקים. כמה מעניין אם כן, שהמלה מלח והמלה מלאך נשמעות כל כך דומות. נראה כאילו יש להן אספקט משותף בטבע שלהם: הרעיון של שמירת הסטאטוס קוו.

לכן, המלאכים מתוארים כבעלי רגל ישרה אחת: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א', ז). הם לא נעים בעזרת "רגליהם" כמו אנשים בני תמותה. הם מוגדרים כ"עומדים", בעוד שלצדיקים מתייחסים כאל "הולכים", תמיד בתנועה קדימה, תמיד מתקדמים הלאה לעבר השלמות.

חז"ל מגלים לנו, שמלאכו של עשיו נשלח, כדי לפגוע ביעקב.

חז"ל מגלים לנו, שמלאכו של עשיו נשלח, כדי לפגוע ביעקב. ולמרות שהובס, הוא בכל זאת הצליח לגרום לנזק במקום אחד אמנם, אבל מיוחד: ברגלו של יעקב. יתכן שמלאכו הידוע לשמצה של עשיו, היה מודע היטב לכך, שיתרונו של יעקב מונח בהיותו תמיד "הולך", וניצחון בקרב משמעותו, הנחתת מכה דווקא על רגל יריבו. פגיעה כזאת תפגין מבחינה סמלית, שהוא יכול להוריד את יעקב באופן זמני למצב של "עומד", ועל ידי כך לסלק את יתרונו של יעקב על המלאכים. אם הוא יצליח להוריד את יעקב למגרש המשחקים שלו ולהפוך אותו מ"הולך" ל"ניצב", זה מה שייתן למלאך את האפשרות היחידה לנצח במאבק.

המסע מ"הולך" ל"ניצב"

גם אנו יכולים להשיג קרבה כזאת, שנחשבה אפשרית רק למלאכים.

למרות שאנו שואפים תמיד, להיות בבחינת "הולכים" ולא "עומדים", פירוש המלבי"ם מציין, שכאשר מגיעים לבסוף לשלמות רוחנית, גם אנו נכנסים אז לגדר של "עומדים" ו"ניצבים". לאחר עבודה מפרכת של שאיפה מתמדת, להגיע לגבהים נישאים יותר, בסופו של דבר, אנו יכולים להשיג רמת שלמות, שמכניסה אותנו לגדר של "ניצבים". רק אז נחשב כעומדים לפני האלוקים.

איך פתאום הפך המונח "ניצבים" למחמאה? ההבדל ברור: רק כשאנו מגיעים מספיק קרוב לאלוקים, כתוצאה ממאמצינו הבלתי נלאים כ"הולכים", כמטפסי הרים מתמידים לעבר השלמות הרוחנית, רק אז נוכל להשאיל את המונח, שמשמש את משרתיו השמימיים. הגדרה חדשה זו מדגישה, שגם אנו יכולים להשיג קרבה כזאת, שנחשבה אפשרית רק למלאכים.

לעמוד כמו מלאך בתפילה

אפילו כעת, אנו יכולים להשיג משהו מרמה רוחנית זו. בכל פעם בה אנו עומדים לפני האלוקים בתפילה, אנו מנסים לחזור לאותם רגשות שהשגנו, כאשר ניתנה התורה – הזמן בו הרגשנו קרובים באופן בלתי יאמן לבוראנו, כשאנו ממזגים את הבחירה החופשית שלנו עם רצונו. התלמוד אומר, שעלינו להקפיד שרגלינו יישארו צמודות, כשאנו עומדים לפני האלוקים בתפילה – בדומה ל"רגל הישרה" של המלאכים, שאינם יכולים לסטות מהמסלול שהקב"ה קבע עבורם (ברכות י' עמוד ב').

הרב שמעון שוואב, בספרו המלקט רעיונות על התפילה, מביא את דבריו של הרב שמשון רפאל הירש שאומר, שכאשר אנו מצמידים את רגלינו, כמו רגל אחת בזמן תפילת הלחש, אנו מגלים בכך, על הנכונות שלנו לוותר על הבחירה החופשית שלנו, כמו המלאכים, ולכן מציעים את עצמנו כקרבן לפני האלוקים. בכך שאנו עושים זאת, אנו מבצעים את המעשה הגדול ביותר, של הבחירה החופשית שלנו – בחירה מרצון לוותר על הבחירה החופשית, למען אבינו שבשמים.

המסע לאורך הדרך אל השלמות הרוחנית, חייב להתחיל במצב תמידי של "הולכים".

כן, בהחלט, אנו יכולים להגיע לרמה הגבוהה ביותר. אבל, המסע לאורך הדרך אל השלמות הרוחנית, חייב להתחיל במצב תמידי של "הולכים", בהתקדמות מתמדת כלפי מעלה. לאחר עבודה שקדנית ומאמצים בלתי נלאים, ברדיפה אחר שלמות אישית ורוחנית, נוכל בע"ה, לחזור תמיד לשיאים שהשגנו, ברגעים הנישאים ביותר בחיינו. יום אחד נוכל לעמוד שוב לפני האלוקים, מתוך קרבה יתרה לנוכחותו האלוקית ולעולם לא נשוב להתדרדר שוב במדרון התלול, מטה.

זאת המטרה מדי שנה בשנה, כשיום הכיפורים הקדוש מגיע, זמן קצר לאחר יום הדין. במשך כל השנה, בתפילות העמידה היומיות, קשה מאוד להגיע אל האקסטאזה הנובעת מהטמעת הרצון האישי שלנו עם זה של האלוקים. אבל, אנו יכולים לנסות לחיות זאת במשך יממה שלמה, רק פעם בשנה – ביום הכיפורים הקדוש. ביום הכיפורים אנו מנסים לרומם את עצמנו, עד לבית הדין השמימי של האלוקים ולהפוך להיות כמו מלאכי השרת העליונים. אנו מתנזרים מהנאות העולם וכשיום כיפור מגיע, הוא מוצא אותנו מרוחקים ממזון ושתייה, כמו גם מהנאות ותפנוקים גשמיים אחרים. אנו מעטרים את עצמנו בלבן, וניצבים לפני האלוקים בתפילה קדושה. כל היום.

זהו יום חשוב, שבו האלוקים מסייע לנו להשיג כפרה מלאה לעוונותינו, לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה. אנו כמהים להשיג שוב טהרה ומקבלים את ההזדמנות להפוך להיות כמו מלאכים – לוותר מרצון על יכולת הבחירה החופשית המוטבעת בנו. כן, יש לנו בחירה חופשית, אבל זה הזמן לבחור באופן חופשי, לשעבד את רצונותינו האישיים, לרצונותיו של הא-ל בנוגע לעצמנו. זהו יום קשה ואנו צמאים ורעבים במהלכו, אבל הזדמנות הפז הזאת מגיעה, רק פעם בשנה. הבה ננצל ככל האפשר את היום היקר הזה ונהפוך להיות כמו המלאכים – נהפוך ל"ניצבים" לפני האלוקים.