זה התחיל בשלטים ונגמר בשלטים.

ביום העצמאות השנה, בהתכנסות גדולה בגוש קטיף, בה השתתפו עשרות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, הצהיר השלט שמאחורי הבמה: "נהיה כאן לנצח!" הייתה זו קביעה, שכמעט כל תושבי גוש קטיף, כמו גם ישראלים רבים אחרים, היו משוכנעים בוודאותה.

רב ידוע, שכר את האולם הגדול ביותר בירושלים, ליום ראשון ה-21/8, מתוך ידיעה בטוחה כי עתיד להתרחש נס, אותו יחגגו ברוב עם. אכן, בשעה שהאומה ספרה לאחור עד לתאריך הפינוי המיועד, רוב תושבי גוש קטיף סירבו לארוז את חפציהם או לערוך תכניות כלשהן ליום שאחרי.

השלט שנתלה על הדלתות בכל היישובים היה: "ביחד ננצח". אפילו בשעה שהפינוי החל, ביישובים שבדרום רצועת עזה, בחלק הצפוני יותר – בנצרים, הגברים נשארו ערים כל הלילה, רוקדים בציפייה לנס, שהיו בטוחים שיתרחש ויציל אותם.

הנס לא הגיע.

משפחות נלקחו בבכי ובתחנונים מבתים בהם הן גרו מזה עשרות שנים. יישובים עטורי דקלים התרוקנו בזה אחר זה. בתי כנסת הופשטו מעיטוריהם הקדושים וממגילות התורה. אומה בטראומה צפתה בתמונות החיילים הבוכים, יחד עם המשפחות אותם הם עקרו משורשיהם.

מפגש בכותל

היהודים שהתפנו מהיישוב נצר חזני ביום חמישי, ה-18/8, הועלו על אוטובוסים שייקחו אותם משם. הם אמרו לנהגי האוטובוסים, "קחו אותנו לכותל המערבי!" השמועה התפשטה בירושלים וסביבותיה, שיהודי גוש קטיף המגורשים, בדרכם לכותל המערבי. בחצות, כמאתיים איש נאספו בשער האשפות, כדי לברך את המפונים. בשעה 1:30 לפנות בוקר, כשהאוטובוסים הגיעו לבסוף, צמח הקהל לכמה אלפים.

אנשים הקיפו את כביש הגישה ושרו את הפסוק מתהילים: "כי לא ייטוש ה' עמו, ונחלתו, לא יעזוב". כשירדו הראשונים מהאוטובוס ליד שער האשפות – עייפים, אמהות בוכיות, אבות, ילדים ובני נוער כיתתו רגליהם לעבר הכותל. נערות קיבלו את פניהם בציפורני חתול כתומים גדולים, נשים הושיטו להם מאפים ומיני מתיקה מעשה ידיהן ושלטים שהוכנו בחופזה הכריזו: "אנחנו אוהבים אתכם" ו"אנחנו אתכם".

מאות גברים חבקו מותניים והרקידו את המפונים לעבר הכותל.

מאות גברים חבקו מותניים והרקידו את המפונים לעבר הכותל, שרים בקול גדול את הפזמון החוזר: "כי לא ייטוש ה' עמו".

תושבי גוש קטיף שירדו מהאוטובוסים עשו את דרכם דרך ההמון, בין הדמעות והשירה. במשך שעה, הקיף קהל עצום מגילת תורה בודדה שעמדה ליד הכותל, שר ובכה.

בקרב האלפים שהתאספו כדי לקבל את המפונים הייתה אישה, ששכלה את בתה בפיגוע התאבדות. גם היא, שידעה כי נסים לא תמיד מתרחשים, התקשתה להאמין שבמקום נס, נפל אסון כזה על יהודי גוש קטיף.

ה' הוא האלוקים!

היהדות היא דת שנולדה מתוך הגאולה הפלאית של יציאת מצרים. זוהי מצוות התורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, להזכיר לעצמנו מדי יום, שהשם גאל אותנו, יכול לגאול אותנו ואכן יגאל אותנו. התקווה לגאולה טבועה בנשמה היהודית. מסיבה זו, יהודים בדרכם לתאי הגזים שרו, "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". הגאולה הסופית מובטחת לנו – היא גורלנו.

אז מה עושים יהודים בלילה שאחרי? מה עושים יהודים כשהנס לו קיוו והתפללו במשך זמן כה רב אינו קורה? המשפט האחרון באותו הלילה, המשפט האחרון של ההתנתקות בהקה על שלט גדול שהביאו המפונים ותלו על גדר ליד הכותל. היה זה שלט צבוע באותיות ירוקות בהירות: "מגורשי נצר חזני" ומתחת, באותיות אדומות גדולות: "ה' הוא האלוקים".

ה' הוא אחד משמותיו של הקב"ה, המבטאים את מידת הרחמים שלו, בה בשעה, שאלוקים, הוא שמו המתייחס למידת הדין. הצהרתו הנועזת של השלט, בדומה ל"אני מאמין" של תפילת "שמע", היא: אלוקים הרחמן, הוא אותו אלוקים ששופט אותנו בחומרה. זוהי הדרך במשך אלפי שנים, בה קיבלו על עצמם יהודים אסונות וגזרות קשות – מתוך אמונה, שאפילו הגורל הקשה מכל מוכתב על ידי א-ל רחמן ואוהב.

אותו שלט והאמונה שמאחוריו, הם הנס האמיתי של ההתנתקות. זהו הנס שאכן קרה.