שלושים ושלושה ימים לאחר יומו הראשון של חג הפסח, אנו חוגגים את ל"ג בעומר – היום השלושים ושלושה לספירת העומר. זהו מעין "אי של שמחה" ב"ים העצב" של ימות הספירה, שלצערנו כמעט ואיננה מורגשת אצל רובנו. אנו נוטים להמעיט בחשיבותו של יום זה, אך הוא טומן בחובו שיעורים היסטוריים רבי חשיבות, שחובה עלינו לגלותם.

שבעת השבועות בין פסח לשבועות הם ימי ספירת העומר – חגיגות הקציר שנשמרו בארץ ישראל, כאשר בית המקדש ניצב על עמדו, בהר המוריה בירושלים.

תקופה זאת בת חמישים הימים, הייתה אמורה להוות זמן של ציפייה מלאת שמחה. זאת משום, שלאחר יציאת מצרים ההיסטורית, כל יהודי "ספר את הימים", מלילו הראשון של חג הפסח ועד למתן תורה – מעמד הר סיני שחל בשבועות – בדיוק חמישים יום לאחר יציאת מצרים. בעוד שיציאת מצרים מסמלת את לידתו הגשמית של העם היהודי – מתן תורה משלים את התהליך, בלידתו הרוחנית של העם.

מידי שנה, כשאנו חוגגים את סדר הפסח, אנחנו מצווים לראות את עצמנו, כאילו יצאנו בעצמנו ממצרים. וכך, בהמשך, אנו אמורים להכין את עצמנו משך ימי הספירה (ספירת העומר), לקבל את התורה בשנית ובאופן זה להשלים את חירותנו הרוחנית.

מובן אם כן, שימי הספירה היו אמורים להיות ימים של שמחה, אבל במקום זה, הם נשמרים במידה מסוימת כימי אבלות. אסור להינשא, לשמוע מוסיקה ולהסתפר, יש מי שאינו מתגלח במשך כל התקופה. מתוך ההיבט הכאוב הזה של ימי הספירה, אנו מגיעים לל"ג בעומר – היום היחידי במשך תקופה מעציבה זו, בו מופסקת האבלות שלנו, יום שבו אסור להצטער.

מות תלמידיו של רבי עקיבא

מהי הסיבה לעצבות, בזמן שאמור היה לבטא ציפייה ושמחה? הסיבה, כפי שמספר התלמוד הבבלי [יבמות סב, ב], שבמשך תקופה זו 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, שחיו לפני 1850 שנה בארץ ישראל, תחת השלטון הרומאי, נפטרו כתוצאה ממגפה א-לוהית מסתורית. מדוע הם מתו? "מפני", אומר התלמוד, "שלא נהגו כבוד זה לזה". ל"ג בעומר נחגג ביום השלושים ושלושה, משום שביום זה נעצרה המגפה.

הסבר זה מותיר אותנו עם עוד מספר קושיות בלתי פתורות.

מדוע אירוע זה, מות תלמידיו של רבי עקיבא, עצוב ככל שהיה, ראוי לשלושים ושלושה ימי אבלות, בעוד שאסונות גדולים הרבה יותר בהיסטוריה היהודית, כמו חורבן שני בתי המקדש או שבירת לוחות הברית הראשונים על ידי משה, מצוינים ביום אבל יחידי?

נוסף על כך, ישנו חוסר עקביות בולט בסיפור עצמו – מה עשו תלמידיו של רבי עקיבא שהגיע להם למות באלפיהם? ונניח שתלמידיו של רבי עקיבא, באמת מתו כתוצאה מעונש א-לוהי על חטאיהם, למה שנתאבל עליהם? האם העונש לא הגיע להם?

ומעל לכל, מדוע ל"ג בעומר הוא סיבה ל"מסיבה"? אם כל מה שקרה בל"ג בעומר הייתה הפסקה זמנית במיתת התלמידים, האם לא היה מתאים יותר לקבוע את היום הזה כיום זיכרון לחכמים שמתו?

שאלה נוספת היא מה הקשר בין ל"ג בעומר למרד בר-כוכבא ברומאים? ואיך כל זה מתקשר לרבי שמעון בר-יוחאי, מחברו של ספר הקבלה "הזוהר", אשר חי באותה תקופה, ואודותיו אנו שרים בל"ג בעומר?

התשובה לשאלות אלו ואחרות, מצויה בזמן תוסס במיוחד, במסתורי המושג היהודי של ימות המשיח.

המרד

תחילה, עלינו להבין, כי הרבה מהחומר התלמודי שעסק בעניינים פוליטיים, נכתב מתוך רגישות זהירה לצנזור הרומי. התלמוד לא יכול היה לדון בפתיחות, בקשר להשלכות הפוליטיות של האירועים. על מנת לקבל את התמונה האמיתית של מה שהתרחש, אנו חייבים לחבר את הסיפור ממספר מקורות היסטוריים ורמזים תלמודיים. מה שנגלה לנו נשמע בערך כך:

בית המקדש השני הוחרב על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה הנוצרית. ירושלים ויישובי הסביבה עמדו בחורבנם מגבול לגבול. אלפים רבים מתו במאבק העז ולאחר מכן ברדיפות וברעב, כשאלפים נוספים נמכרו כעבדים והוכרחו לצאת לגלות. הרומאים החשיבו את האומה היהודית כמובסת, מושמדת ומחוסלת. המצביא הרומאי טיטוס הקים אנדרטת זיכרון גדולה ברומא – קשת טיטוס המפורסמת, שניצבת עד ליום זה ואומרת: "ג'ודיאה קאפיטה" – יהודה קפוט, גמורה – מחוסלת.

אבל למרות השפל, הצליחו מנהיגיו הרוחניים של העם היהודי לשקם את החיים וליצור מחדש ממסדים יהודיים. הם הצליחו בכך בצורה כל-כך טובה, שבסביבות 135 לסה"נ, מנהיג צבאי יהודי בשם בר-כוסיבא הצליח לארגן כוח לוחם, במטרה לשחרר את ישראל מעול הרומאים השנואים. אלפים התלכדו סביב רעיונו, כולל גְדול חכמי התלמוד של כל הזמנים, התנא רבי עקיבא בן יוסף, שרעיונותיו העמוקים ופסיקותיו המבריקות ממלאים את המשנה.

התלמוד מספר, שבר כוסיבא דרש, שכל חייל מגויס יוכיח את אומץ ליבו בכריתת אצבעו.

רבים מבני דורו של רבי עקיבא האמינו, שמרד נוסף נגד הרומאים נועד לכישלון וקראו להימנע ממרחץ דמים נוסף. התלמוד מספר, שבר כוסיבא דרש, שכל חייל מגויס יוכיח את אומץ ליבו בכריתת אצבעו.כשהחכמים מחו על כך, הוא קבע מבחן חדש – כל מתגייס היה אמור לעקור עץ צעיר, תוך כדי רכיבה על סוס. זאת הייתה רמת האומץ והנכונות שלהם.

רבי עקיבא חלק על עמיתיו והצליח לגייס רוב להשקפתו. מנקודת המבט הצבאית, הוא הרגיש, שמרד מוצלח הנו בר ביצוע.

היסודות הפגאניים של רומא נמצאו בתהליך התפוררות. רומאים רבים עסקו בחיפוש אחר אלטרנטיבה דתית – שברבות הימים הפכה להיות הנצרות חסרת המצוות. רומאים רבים נמשכו ליהדות ומספר משמעותי מהם אף התגייר. היו עשרות אלפים של אוהדים ואפילו חברי סנאט שהתגיירו. אילו יכלו היהודים הרבים, שחיו ברחבי האימפריה הרומאית, להצטרף למרד אנטי-רומאי מתואם... היסטוריונים רבים מאמינים, שהתקווה להפיל את רומי הייתה מציאותית.

גילוי המשיח

רבי עקיבא האמין, שהצלחת המרד והתאחדותם של יהודי העולם, על מנת לחזור ולקומם את ארץ מולדתם, עשויה להביא את ימות המשיח – ימי הרוחניות הגדולה והשלום העולמי, שנחזו על ידי נביאי ישראל. בימי המשיח, עתידים כל יהודי הגולה לשוב ארצה, בית המקדש ייבנה מחדש ועם ישראל יוביל את העולם כולו לעידן של צדק, התחדשות רוחנית והגשמה.

בהלכות מלכים להרמב"ם (יא, ג), בהתייחס למשיח נאמר: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח. עד שנהרג בעוונות. כיוון שנהרג נודע להם שאינו [המשיח]."

בעיני בר כוסיבא ולוחמיו, הכל היה נראה מוכן: רומא הייתה רקובה ומושחתת – מדינות כבושות רבות כרעו תחת העול – ריחו של מרד נישא באוויר. רבי עקיבא (תלמוד ירושלמי, תענית ד, טו) העניק לבר כוסיבא שם חדש "בר כוכבא" – בן הכוכב – כהגשמה לנבואה – "דרך כוכב מיעקב". בר כוכבא אימן צבא שהיה מסוגל להבעיר את חבית אבק השרפה של המרד, ורבי עקיבא הצית את הפתיל, באחת מההצהרות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה היהודית – הוא טען, שבר כוכבא הוא המשיח אשר לו מייחלים זמן כה רב.

הוא התכוון לשלב את צבא החרב עם צבא הסֶפֶר – עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא – כל אחד מהם תלמיד חכם גדול ומנהיג.

אחד מהגדולים במורי התורה ובמנהיגיה בכל הזמנים, רבי עקיבא, לא היה מצהיר הצהרה מכריעה ורדיקלית כזאת, אלמלא היה בטוח. רבי עקיבא הוסיף מימד רוחני חדש למלחמת החירות. הוא התכוון לשלב את צבא החרב עם צבא הסֶפֶר – עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא – כל אחד מהם תלמיד חכם גדול ומנהיג.

חכמים בולטים אלה יהפכו להיות "צבאו" האמיתי של העם היהודי – כוח רוחני ומוסרי, שיביא את התורה ובשורתה לעולם כולו. עולם של שלום, יושר וצדק, עידן שבו "מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים". עידן בו הרשעות, האכזריות וחוסר המוסריות של אומות כגון רומי, ייעלמו מן העולם.

עצם העובדה, שהיהודים היו מסוגלים להתאחד סביב מנהיג יחידי, מהווה הבדל יסודי בין אירוע זה לבין המרד הגדול, שהתרחש במאה הקודמת. מרד בו קבוצות מפולגות נלחמו זו בזו, במרירות ובאכזריות בתוך חומות ירושלים, אפילו בשעה שהצבא הרומאי הסתער על השערים.

המרד נמשך שש שנים. צבאו של בר כוכבא השיג בתחילה ניצחונות גורפים. גויים רבים הצטרפו לצבאו של בר כוכבא והוא מנה כ-350,000 איש, אף יותר מהצבא הרומאי. בר כוכבא הצליח כל כך, עד שאדריאנוס אסף את כוחות הצבא הטובים ביותר. רומא הרגישה מאוימת כפי שלא הייתה מעולם. יש הסוברים, שצבא בר כוכבא שיחרר את ירושלים בל"ג בעומר, וזה למעשה האירוע הגדול שאנו חוגגים כיום. העצמאות היהודית החזיקה מעמד משך ארבע שנים.

נפילתו של בר כוכבא

שני לגיונות רומאיים היו בארץ כשהתחילה ההתקוממות, אחד בירושלים ואחד במגידו. שניהם נפגעו קשות על ידי אנשיו של בר כוכבא. תגבורת נשלחה מטרנס-ירדן, מסוריה וממצרים, אבל גם כוחות אלה נפגעו. הלגיון ה-22 שנשלח ממצרים, נעלם מרשימות יחידות הצבא שפורסמו ברומא, וחוקרים משערים, שהוא נפגע כה קשה, ככל הנראה בסביבות לכיש, עד שחדל מלהתקיים ככוח צבאי מאורגן. כפי הנראה הצבא היהודי השתמש בלוחמת גרילה – הסתערות מתוך מחבוא תת קרקעי, מארבים לשיירות ותקיפות ליליות.

מתוך ייאושו שלח אדריינוס את המפקד הטוב ביותר שלו, יוליוס סוורוס, שהיה עסוק אז בקרב על גבעות ויילס המרוחקות. סוורוס הביא עמו לגיונות מאדמות בריטניה, שווייץ, אוסטריה, הונגריה ובולגריה של היום. הרומאים נפגעו במידה כה רבה במערכה הקשה, שסוורוס, כשחזר לרומא לדווח לסנאט על הצלחתו, פסח על הנוסח הקבוע "אני וצבאי כשורה".

מדובר היה במלחמה טוטאלית. באמצע המאמצים לקומם את בית המקדש בירושלים, התהפך הגלגל, ובר כוכבא איבד את תמיכתם של רבי עקיבא והחכמים שגיבו אותו. מה קרה? מסתבר, שבר כוכבא רצח את החכם רבי אלעזר. הוא האשים את הרב הגדול, במסירת סוד הכניסות לעיר המבוצרת ביתר, לרומאים. כיום מאמינים, שזאת הייתה בגידה של היהודים הנוצרים, שרצו להפיל את בר כוכבא. רבי עקיבא הסיק מכך, שבר כוכבא אינו בעל הסגולות, שגרמו לו להאמין בתחילה שהוא המשיח.

היה מימד רוחני נוסף לכישלון משיחיותו של בר כוכבא; נשגבת מאיתנו הידיעה, אם היה זה כישלונם הרוחני של תלמידי רבי עקיבא שגרם לכך – או, אם היה זה כישלונו של בר כוכבא, להגיע לרמה הרוחנית הגבוהה הנדרשת ממשיח. מכיוון שאז – כרעם ביום בהיר, תקפה ופגעה המגפה הגדולה. החלום קרס. מסיבות שככול הנראה יישארו עלומות לנצח, הוחלט בשמים, שתלמידי רבי עקיבא לא הגיעו לרמה הרוחנית הנחוצה, כדי להביא את ימות המשיח. גדולים ככל שהיו, חסר בהם נתון חשוב.

עם הגדולה מגיעה אחריות רבה יותר, ועם הגדולה מגיע גם דקדוק רב יותר בשכר ובעונש.

התלמוד מספר, שתלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה לזה". אנחנו לא יודעים למה בדיוק מתכוונת אמירה זו, אבל אנחנו כן יודעים, שעם הגדולה מגיעה אחריות רבה יותר, ועם הגדולה מגיע גם דקדוק רב יותר בשכר ובעונש. בגלל הכישלון והליקויים שלהם – שבוודאי היו נחשבים למינוריים בדור כמו שלנו, אבל היו קריטיים לאנשים ברמתם – בטלה משימת חייהם והם נפטרו במיתה מסתורית.

יחד עמם גוועה גם התקווה המשיחית למשך אלפי השנים הבאות. בר כוכבא לא היה משיח שקר, אלא משיח שנכשל. במלחמה הנוראית שהגיעה אחר כך, הושמדו בר כוכבא וצבאו במערכות הקשות להגנת עיר המבצר ביתר. המלחמה הייתה קטסטרופאלית. דודיו קאוסיוס מדווח על מותם של 580,000 יהודים מחרב הרומאים, בנוסף לאלה שמתו מרעב וממגפות. כמה חוקרים סבורים, שמרבית האוכלוסייה היהודית ביהודה הושמדה בקרב ובטבחים שבאו אחריו. היסטוריון אחר מאמין, שהיהודים איבדו שליש ממספרם באותה מלחמה, שהייתה אולי אף קטלנית יותר מהמרד הגדול, בשנת 70.

אבלות כיום

מסיבה זו אנו מתאבלים כיום. האבל בספירה אינו על מות התלמידים עצמם, אלא על כישלונו של העם היהודי להביא את ימות המשיח, על הורדת המסך על העצמאות היהודית, על התקוות היהודיות והשאיפות היהודיות המשיחיות. כל פרץ אנטישמיות ממנו סבלו היהודים מאז אותו יום, כל פוגרום, רדיפה, מסע צלב, שואה וגירוש, שגבו את חייהם של מיליונים רבים כל כך, משך אלפיים שנות גלות ארוכות ומרות, נובעים ישירות מכישלונו של בר כוכבא – אבל בסופו של דבר גם מכישלונם של תלמידי רבי עקיבא. זה היה אסון אדיר לעולם שבע מלחמות, שכרע תחת העול הרומאי הכבד, ואסון אדיר לעם היהודי. רומא לא נפלה באותו זמן, אבל זעמה וכעסה הובילו להגליית העם היהודי ופיזורו בתפוצות.

ובכל זאת, ביום ל"ג בעומר לפני אלפיים שנה, אור נסתר חדש של תקווה זרח. באמצע התבוסה, גילה החכם הגדול, רבי שמעון בר יוחאי, בפני קומץ תלמידים, את סודותיו הרוחניים של ספר הזוהר. הזוהר, בניסוחו, ברעיונותיו וברוחניותו, מניח את הסודות שזרעיהם יביאו לביאת המשיח. המסורת החיה של הזוהר, שמרה על גחלת התקווה עד לימינו אלה. בל"ג בעומר פסקה המגפה, החלום התעכב, אבל לא נגוז. היה צריך לטפח אותו משך הדורות – והשאיפה להפוך אותו למציאות מחייה אותנו גם היום.

מכיוון של"ג בעומר עוסק בסודות עידן המשיח העתידי, אי אפשר לדבר עליו באותה מידת פתיחות, או להבין אותו בבירור, כמו את יציאת מצרים או כל אירוע היסטורי אחר. בכל פעם בה אנו ניצבים בין פסח לשבועות – בין חירותנו הפיזית ממצרים והתנשאותנו הרוחנית במעמד הר סיני, אנו נזכרים באירועים מזעזעים אלה.

ההיסטוריה מצרפת יחד כל כך הרבה אירועים מכריעים – ההיסטוריה של עברנו קמה לתחייה בארץ האבות. יש מקבילות מבהילות בין דורנו לבין דורו של רבי עקיבא ובר כוכבא. לאחר שואה מזעזעת, שרבים האמינו שתציין את סופו של העם היהודי, אנו חווים את תקומת העצמאות היהודית – שוב משיג צבא יהודי ניצחונות מפליאים נגד כל הסיכויים. לאחר חורבן מרכזי התורה האירופאים הגדולים, אנו עדים להקמתן מחדש של ישיבות בישראל ובעולם היהודי כולו. זכינו לתחייה גדולה בלימוד התורה. ירושלים והר הבית בידינו.

האם נצליח, או שמאמצינו יסוכלו בגלל חוסר היכולת שלנו לכבד את ההבדלים בינינו?

מסביבנו מדדות אימפריות עולמיות, בעוד הייאוש והשחיתות משתוללים. שוב, ניתנה לעם היהודי הזדמנות גדולה ומחייבת. שוב ניתן לנו הפוטנציאל להקים ציוויליזציה של גדלות בתורה, בארצנו שלנו. האם נצליח, או שמאמצינו יסוכלו בגלל חוסר היכולת שלנו, לכבד את ההבדלים בינינו ולאחד את העם היהודי סביב מטרה משותפת?

דמותו של רבי עקיבא עצמה, מציגה שיעורים מזעזעים ויחד עם זאת מרגשים. היה זה רבי עקיבא שהבין, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול, שעל עמנו להפנים, אם ברצונו לממש את מטרותיו.

מאות אלפי יהודים; ישראלים, רוסים ואמריקאים הם ה"רבי עקיבא-ים" הפוטנציאליים של דורנו. האמונה היהודית והכוח להשיג מטרות שמימיות, מצויים בידי הדור הזה. האם ננסה לממש אותם או שנסתגר בתוך הקליפות האנוכיות שלנו ונסרב לתת כתף לאחריות המוצבת בפנינו?

לא מספיק לחכות שהמשיח יבוא. אם אנחנו שואפים להביא לבואו במהרה, אנחנו חייבים לעמול, כדי להגיע לשלמות בחיי המוסר והתורה שלנו. רק אם נלמד את השיעור, העולה מסיפורם של תלמידי רבי עקיבא, נוכל להבין שבואו של המשיח תלוי רק בנו.

מאמר בנושא קרוב: קורס מזורז בהיסטוריה יהודית, פרק 37 – מרד בר כוכבא

*המאמר באדיבות האיחוד האורתודוכסי ("Orthodox Union").