"האם זו בעלת הבית?" שאל קול נעים מעבר לקו.

"כן", הודיתי, די בחשדנות.

"אנחנו עורכים סקר עבור פדרציית הקהילות היהודית. האם אוכל לשאול אותך מספר שאלות קצרות?

"אהם... כן," עניתי, בלי לשים לב.

באותו זמן האכלתי את התינוק ובאמת לא היה לי שום תירוץ להימנע מלקחת חלק בסקר הזה, אז התחלתי לענות על רצף של שאלות. כמה ילדים יש לי? מה העיסוק שלי? השאלות התגלגלו ללא הרף והיו לי מחשבות שניות לגבי ההחלטה שלי לשתף פעולה, עד שהסוקרת שאלה אותי שאלה שגרמה לי להתנשם בכבדות.

האם את מחשיבה את עצמך כיהודיה?"

"מה השאלה? בודאי!"

"אם כן, מהן לדעתך הבעיות העיקריות של עם ישראל?"

השאלה עוררה אותי במהירות. מעולם לא שאלו אותי שאלה כזאת קודם לכן. נכון, הנושא עולה בעיתונות, בשיחות וסביב שולחן השבת. לכולנו יש דעה בקשר ל"בעיות" שלנו כעם, אבל במבט שטחי ומטושטש ולרוב על פי דעה אישית. כעת, האישה שמעבר לקו, ממתינה לתגובה שלי. היא תקליד אותה למחשב, שם ינתחו אותה ואולי אף ישתמשו בה כחלק מתהליך קבלת ההחלטות.

לא רציתי לתת תשובה סתמית. הייתי צריכה לעצור כדי לחשוב על הדבר ברצינות. אבל עד שאצליח להאיר את הנקודה, ייקח לי זמן, ופשוט לא שייך לעכב את האישה בטלפון, אז עניתי במהירות תשובה בלתי מעובדת.

"הייתי אומרת, שחוסר האחדות בינינו והאדישות למורשת היהודית, הן הבעיות העיקריות שלנו בארץ."

אם חשבתי שזה ירשים אותה, טעיתי לחלוטין.

"מה לדעתך גורם להיווצרותן של בעיות אלה?" היא קראה את השאלה הבאה בדף.

האנשים האלה בלתי נסבלים. עכשיו אני צריכה לחשוב שוב, לבדוק קצת יותר לעומק.

"ובכן", אמרתי לה, "אני חושבת שאדישות וחוסר זיקה למורשת היהודית, היא בעיקר תוצאה של חינוך יהודי בלתי מספיק. רבים מאלה שעזבו את המסורת היהודית שלהם, סובלים כנראה מחסר במידע אודות היהדות וערכיה, מה שגורם להם להאמין, שהיא אינה חשובה, או שבאופן כלשהו אינה מתאימה, לחיים שלהם.

"והסיבה לחוסר אחדות יהודית?"

זה היה קשה.

"הייתי אומרת, שזה כנראה נובע מפגמים באישיות. זה בטח בא מקנאה, קטנוניות, עקשנות והצדקה עצמית."

האישה סוף סוף באה על סיפוקה. היא שאלה עוד מספר שאלות, הודתה לי וניתקה. אבל זמן רב לאחר מכן, ישבתי, מוטרדת מהשאלות שלה ומוטרדת מהתשובות שלי. במיוחד מהאבחנה שלי לגבי בעיית האחדות היהודית. מה באמת גורם לחוסר האחדות בינינו?

ערבות הדדית

ובכן, אומרים שהאדם היחידי שביכולתך לשנות, הוא אתה עצמך, אז הפניתי את השאלות לעצמי. איך אני רואה את אחי ואחיותיי בני עמי, שרבים מהם לא נראים, חושבים או מדברים כמוני?

ההגדרה האישית שלי לאחדות יהודית, רחוקה מאוד מההגדרה הפוליטית. לגבי אחדות יהודית, קשורה לאהבה ודאגה ליהודים בכל רחבי העולם. היא מתייחסת ל"להיות חלק ממכלול אחד נפלא". היא לא קשורה למחילה או לגינוי. אין בה הערצה או הסכמה, אלא קשר, חום והבנה, שמעל לכל אנו אומה אחת – הערבים זה לזה.

אחדות יהודית מבחינתי, היא ההבחנה במשותף לנו. חוסר אחדות עולה מההתמקדות בשוני. כשאני מביטה בך, האם אני רואה עוד נשמה שעמדה יחד אתי למרגלות הר סיני? או שאני רואה מישהו שאורח החיים שלו שונה משלי, שאופן לבושו וסגנון דיבורו שונים משלי? ככל שאני יותר מתמקדת ב"עד כמה אנחנו שונים", כך אני מתרחקת יותר.

יצא לי לבלות שבת בשכונה חסידית בשם "קריית יואל". בעצם, המשפחה שלנו התארחה אצל בני דודים שלי, שהם עצמם חסידים. אנחנו אמנם שומרי מצוות, אבל לא חסידים, והמנהגים שלנו, הלבוש ואפילו השפה, שונים מאוד משלהם. אני מוכרחה לומר שהיססתי, כשנהגתי אל תוך הקהילה של בן דודי. האם נרגיש בנוח? האם הם יסתכלו עלינו מגבוה וינסו לשנות אותנו?

זו הייתה אחת מהשבתות המרוממות והיפות ביותר שלי. בני הדודים קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, בדיוק כמו שאנחנו. הם קיבלו אותנו בכל דרך אפשרית – חברים מהקהילה שלהם השתדלו מאוד כדי שנרגיש רצויים, למרות שללא כל ספק בלטנו. ואתם יודעים מה היה הכי מצחיק? במשך השבת גילינו, שמתחת לסממנים החיצוניים, אנחנו לא כל כך שונים זה מזה. בעצם, אנחנו מאוד דומים. אנו ניצבים למול אותן התמודדויות ונהנים מאותן הצלחות. גם הם חוששים מלחץ חברתי, הורות ומהאיום הגרעיני. גם הם מתמודדים עם כתמים בכביסה, מחירי מחיה גבוהים ומחלות זיהומיות. הדעה עתיקת היומין שלי, שאי אפשר ליצור קשר עם חסידים, ושהם יותר מידי שונים מאתנו, מכדי שנוכל אפילו להסתדר איתם, נעלמה כלא הייתה.

העם היהודי קשור יחד כאחד ולכן אנחנו אחראים זה לזה, בדיוק כמו אחים ואחיות.

אחדות יהודית, היא סוגיה חיונית בתחומים הבין-קהילתיים, הלאומיים והגלובליים. אם אני הרגשתי ריחוק מקרובי החסידיים, שגם הם שומרי מצוות כמוני, עד כמה אני ארגיש מרוחקת יותר מאחי החילוניים ואולי אפילו המתבוללים? אבל, מה יצא לי מכך שאחזק את חוסר האחדות? כלום. חוסר האחדות רק מרחיק אותנו מהמטרה האמיתית שלנו כעם, שהיא להידבק יחד לעבודתו יתברך.

בעצם, אנו לומדים, שאחדות יהודית, היא יותר מהרגשה טובה או סלוגן מוצלח. זהו יסוד קיומו של העם היהודי. "כל ישראל ערבים זה לזה". העם היהודי קשור יחד כאחד, ולכן אנחנו אחראים זה לזה, בדיוק כמו אחים ואחיות.

יש משל שמספר, על אדם שהתאכסן בספינה. בעודו שוכב בתאו שמע דפיקות בלתי פוסקות מהתא השכן. הוא נכנס לחדר הסמוך והזדעזע לגלות, שהשכן אוחז גרזן בידיו ופוער חור גדול בדופן הספינה.

כשהתחיל להסביר בבהלה, אודות הסכנה והאסון הצפוי, השכן נענע בראשו והחל לצחוק. "אל תדאג", הוא אמר, בעודו מניף שוב את הגרזן, "אני עושה את החור רק בתא שלי!"

כשא–לוהים צירף אותנו יחד והפך אותנו לאחראים זה לזה, הוא העביר לנו מסר אודות רצונו. א–לוהים רוצה שנהיה משפחה – דואגים זה לזה ושותפים זה עם זה – ואין זה משנה מי אנו או היכן אנו חיים. במקום התיאוריה של "כל אחד לעצמו", צריך להבין, שאנו חלק מיחידה קוסמית כוללת.

יש לדבר השלכות מעשיות. כש"אחותי" בדרום אמריקה חיה בדלות, או "אחי" בחיפה איבד קרוב בפיגוע טרור, אני צריכה לחוש את הכאב שלהם ולעשות משהו בקשר לזה, וזאת מפני שהם חלק ממשפחתי. אם אני בוחרת להתעלם מהקשרים שמחברים אותי לעם היהודי, אני לא טובה יותר מאותו טיפש, שלא הבין, שהמים המחלחלים רק לחלק אחד בספינה, עומדים להטביע את הספינה כולה.

האחדות היהודית הופכת אותנו לעם. היא הופכת אותנו לפרטים בתוך המרקם השלם. היא הופכת אותנו לחזקים יותר, לטובים יותר ולמעמיקים יותר.

אם ישנה שאלה חשובה, שהסוקרת הטלפונית לא שאלה היא: "איך את חושבת שעלינו לפעול על מנת לשנות את בעיית חוסר האחדות בעם שלנו?"

לא משנה מהן הסיבות לחוסר האחדות היהודית, אני מוכרחה להתמקד בעבודה הפנימית שלי ולשנות בי "את מה שאני רוצה לשנות בעולם". איך אני עושה את זה? בפעם הבאה שבה אפגוש ביהודי שונה ממני, אני מקווה שאצליח לעקוף את המחסומים שיצרתי מפניו בלבי ובמקום להדגיש את השונה, אנסה להתמקד בצדדים השווים, וכך, לתרום את תרומתי הצנועה לגישור הפערים באחדות היהודית.