קיימת תופעה היסטורית מעניינת. לאורך הדורות, מרכזם הרוחני של היהודים, חופף למרכז התרבות של המעצמה העולמית באותו הזמן, למעט תקופות קצרות אחדות. למשל, חברה מתורבת מוגדרת ככזאת, אם השאירה לנו כתבים. התרבות הראשונה אותה מציינים ההיסטוריונים, היא זו של שומר ואכד, ששכנו בבבל – עיראק של היום, והשאירו לדורות הבאים את "חוקי חמורבי". זמן פריחתה של התרבות הזו, חופף "משום מה" לזמנו של אברהם אבינו.

התרבות השנייה המצוינת על-ידי ההיסטוריונים, היא התרבות המצרית, שהשאירה לנו את ההירוגליפים, המומיות והפירמידות. את הקשר של ישראל למצרים אין צורך להסביר.

לאחר תקופה זו מרכז הכובד עובר ליוון, על הפילוסופיה וההגות שבה. במקרה זה אמנם אין היהודים דרים במרכזה של התרבות היוונית, אך הם מתנגשים בה ומנהלים עמה מלחמות אידיאולוגיה מרות.

וכן הלאה, עד לימינו אנו, כשאמריקה עולה כמעצמה עולמית ומספר היהודים בעלי עמדות המפתח וכוח ההשפעה, ניכר בה באופן בולט.

האם התרנגולת קדמה לביצה?

מהו הסוד? מה קדם למה? הביצה לתרנגולת, או שמא להפך? האם עם ישראל מחפש ומוצא תמיד את מרכזי התרבות על מנת לדור בהם, או שמא הימצאותו של עם ישראל במקום מסוים, גורמת להאצת ההתפתחות התרבותית במקום ומכאן לבכורה העולמית של תרבות זו?

ב"הגדה של פסח", ב"תשובה" לשאלתו של הבן: "על מה ולמה אנו חוגגים הלילה?" מופיעה קביעה, שנראית יומרנית כשקוראים אותה בפעם הראשונה: "ואלמלא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, היינו אנו, ובנינו, ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים". קביעה זו טוענת, שאילולא התרחש נס יציאת מצרים, הרי שבדרך הטבע, גם באלפי השנים שעברו מאז, לא היה נוצר מצב, בו היינו מסוגלים לצאת משם בכוחות עצמנו!

איך אפשר להבין קביעה כל כך יומרנית?

הבה נתבונן בהיסטוריה של מצרים העתיקה, המאפיינת את מרבית התרבויות העתיקות. הספר "חיי יום יום במצרים העתיקה", מאת א.י. יהודה, מתאר במשך כמאה וחמישים דפים, את חיי היום-יום של האזרח המצרי הממוצע. הספר עוקב אחר ההיסטוריה המצרית במלואה, על כל השושלות שלה. וראו זה פלא. דבר לא השתנה מממלכה לממלכה. הכל נשאר זהה! ואכן, בתמונות מימי מלחמת יום הכיפורים, ראינו את הפלח המצרי חורש את שדהו, באותה מחרשה בה חרשו אבותיו, הרתומה לסוס, חמור או שור!

אכן, אילולא הקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים, הרי שהיינו אנו ובנינו, ובני בנינו, עבדים לפרעה במצרים.

ניתן להסיק מכך, שטבען של חברות מסוגה של החברה המצרית, אינו משתנה. יש בהן איזו יציבות, המאפשרת לאותה תרבות רוחנית וחומרית ואותה צורת שלטון, לשרוד במשך מאות ואלפי שנים. אכן, אילולא הקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים, הרי שהיינו אנו ובנינו, ובני בנינו, עבדים לפרעה במצרים.

אפשר לבוא ולטעון, כי בסופו של דבר האימפריות הגדולות, שאותן אנו מכנים במסורת שלנו "ארבעת המלכויות", כבשו גם את מצרים ובכל זאת שינו בה דברים מסויימים. ובדומה, העבדות הוצאה בדורות האחרונים מחוץ לחוק בכל ארצות העולם כמעט, כך שמצרים לא הייתה יכולה להתחמק מהדרישה לשחרר את העבדים "שלה".

אני רוצה לטעון, שבהרבה מהמקרים, "התרנגולת קדמה לביצה" – הנוכחות של עם ישראל בזירה העולמית, עם שמחובר לתורת האלוקים וחותר תמיד נגד הזרם ("דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים" אמר המן השונא במגילת אסתר), נוכחות זו, היא שהביאה למרבית המהפכות הרוחניות (והטכנולוגיות) שעברו על העולם.

אלמלא יצא עם ישראל ממצרים, העולם היה עדיין סוגד לעבודת האלילים, הדתות שנוצרו מן היהדות – הנצרות והאיסלאם, לא היו באות לעולם ובעלי הדעות המהפכניות כפרויד, שפינוזה ומארקס, לא היו זוכים כלל להשמיע את קולם. כתוצאה מכך, כל ההתפתחות העולמית הייתה נבלמת, העולם לא זוכה להגיע לחיסולה של העבדות, ולכן, אנו עצמנו היינו נשארים עבדים לפרעה במצרים.

הבה אם כן, נחגוג את חג הפסח, זמן חירותנו – שהביא ללידתה של מערכת יחסים חדשה בין הא-ל לבני האדם. דבר זה חולל מהפכה, שאפשרה חרות לכל באי עולם!