את לא מבינה, החיים שם שונים לחלוטין. אדם קם בבוקר ולא שומע על פיגועים והרוגים. המצב הכלכלי יציב, אנשים רגועים ואדיבים, בני אדם חיים שם בלי לחץ.

ישראלי לא יכול לתפוש את זה, אנחנו כל כך רגילים ללחץ שקשה לנו לדמיין מציאות אחרת.

אבל אני רוצה שתביני, אין לנו יותר כוח להתמודד, אנחנו פשוט רוצים להירגע – יש שם עבודה שמחכה לנו, החינוך שם יותר טוב, אפשר לפתוח את הברז בלי לחשוב על הכינרת שמתרוקנת, אפשר לקנות קורנפלקס, בלי לחשוב על כל הילדים הרעבים שמגיעים לבית הספר בלי פרוסת לחם...

חיים אחרים.

הקשבתי לכל מה שהיא הסבירה, זה נשמע נכון. אבל אם ככה, למה דווקא לנו נתן האלוקים מין ארץ חמה ועצבנית כזאת? למה דווקא אצלנו צריך כל הזמן להתפלל שירד מספיק גשם כדי שנוכל להשקות את הגינה בקיץ? לקוות שכשנפתח את הרדיו לא נשמע על גזרות כלכליות, על מנהיגים מושחתים, על אסונות, על פיגועים, על מלחמות...?

ולמה, על אף הכול, עמוק בתוך הלב, נראה לי שכל מי שעוזב את הארץ שלנו, עורק במידה מסוימת מן המערכה?

עצמתי עיניים, וניסיתי לדמיין את הקדוש ברוך הוא כאבא אוהב.

מעשה באב ובשני בנים

בבית גדול ומפואר חיו להם אב ושני בניו. האב העשיר לא חסך מילדיו דבר, הוא העניק להם את כל צרכיהם הגשמיים, והרוחניים. הוא העניק להם את כל טוב העולם הזה, מתובל בהמון אהבה.

השנים חלפו והבנים המפונקים החלו לזלזל באביהם, הם התייחסו לעושר כאל מובן מאליו, וניצלו את מעמדם להתנהגות רעה ומושחתת.

אמנם, שני הבנים התנהגו בצורה שלא מצאה חן בעיני האב, אבל האח הבכור הוא זה שבדרך כלל הסית ומשך אחריו את האח הקטן.

מה עשה אותו אב, שלח את שניהם להתגורר במקומות מרוחקים.

את האח הבכור הוא שלח אל עיר גדולה. שם קנה לו בית מפואר, שכר עבורו משרתים ודאג לו למשרה חשובה ומכובדת ששכרה בצידה. את האח הקטן שלח לכפר קטן, ודאג לו לבקתה עלובה.

חלפו הימים. הבן הבכור התאקלם היטב במקום מגוריו, ושכח שאי פעם היה לו אבא אוהב. הבן הצעיר לעומתו, היה שולח אל אביו מכתבים רבים. בתחילה כתב "רק עכשיו אני מבין כמה מפונק הייתי", אחר כך כתב "יבול החיטה לא כל כך הצליח השנה, אולי תוכל לשלוח לי מעט לחם?" או "לילד שלי יש אנגינה, ואין כאן אנטיביוטיקה, האם אתה מוכן לשלוח לי כמה קפסולות?" והאב שלח, אבל בצמצום.

ובאחד הימים הגיע אל האב מכתב בזה הלשון: "אבא, בבקשה תחזיר אותי הביתה, למדתי את הלקח, ואני מבטיח לשנות את התנהגותי".

למכתב הזה חיכה האב כל כך הרבה שנים, והוא אכן החזיר את בנו האהוב הביתה.

נראה לי שזאת התשובה.

"ילדים שלי", אומר לנו הקב"ה, "נתתי לכם ארץ טובה, בית מקדש, עושר גשמי ורוחני, ואתם מאסתם בכל, וזלזלתם בי ובמצוותי.

אני יושב כאן ומחכה לתפילותיכם – 'אבא, בבקשה, הורד גשם כדי שהכינרת תתמלא', 'אבא, בבקשה, תשמור עלינו ועל ילדינו'...

אבל יותר מכל אני מחכה לתפילה – 'אבא, די! כבר הבנו את המסר, מעכשיו נהיה בנים נאמנים, אנחנו רוצים לחזור!'"

הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב - הכי טוב שאפשר. הוא לא רוצה לתת לנו ארמון ומשרתים בארץ רחוקה. הוא לא רוצה שנסתדר יותר מידי טוב בעולם הזה, הוא אוהב אותנו ורוצה שנסיק מסקנות ונשתנה.

עונשו של הנחש

דבר דומה מופיע בחומש בראשית.

לאחר שהנחש הסית את אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת, מעניש הקב"ה את שלושתם:

האישה נענשת בצער גידול בנים – בכל פעם שיכאב לה, כשהיא תרגיש חלשה, כשתדאג לילדים - היא תזכור את האלוקים ותתפלל אליו לעזרה.

האדם נענש בכך שיהיה עליו לטרוח ולעמול על מנת להוציא לחם מן הארץ – בכל פעם שהגשם יתמהמה, כשארבה או מזיקים אחרים יעלו על שדותיו, כשתהיה אינפלציה או תחרות קשה בשוק החופשי - הוא יזכור את האלוקים ויתפלל אליו.

רק הנחש זוכה בקללה שנשמעת בתחילה כמו ברכה – "...ועפר תאכל כל ימי חייך". ומסבירים את הפסוק: שמזונותיו של הנחש יהיו מצויים כמו עפר. הנחש לא צריך לאכול הרבה, מספיקה לו לטאה חולפת מידי פעם כדי להתקיים. הוא אינו צריך לרדוף אחר קרבנו, אלא פשוט לשכב במקומו, עד שהאוכל מגיע אליו כמעט עד לפה. אם כן, איזו מין קללה יש כאן?

אתך, אומר הקב"ה לנחש, אני לא מעוניין בשום קשר. לך תחיה לך חיים טובים, אכול ושתה כאוות נפשך, אני לא רוצה לשמוע ממך שוב.

הלוואי שנצליח לזכור תמיד, שהדרך אל האושר אינה בריחה מן הצרות, אלא לימוד הלקח ותפילה מכל הלב – אבא, בבקשה, אנחנו כל כך רוצים לחזור אליך!