באסון האחרון שנחת על כדור הארץ לא היה אחד שלא התעורר ונדהם. פתאום עמדנו חסרי אונים אל מול תופעת טבע מדהימה בגודלה ושאלנו את עצמנו: רגע, מה עושים עם זה? איך מעכלים מה שקורה שם?

היו כאלה שלא היה להם זמן לשאול כל כך הרבה שאלות. הם פשוט קמו, ארזו את הציוד ונסעו לשם לעזור. לצערנו הרב, הם כבר מתורגלים בכך - אנשי זק"א.

האסון כבר קרה וחלף, שם מתעסקים במציאת המתים ובהבאתם לקבורת אחים. ישנם צוותים של מדינות אחרות שהתנדבו לעזור, ביניהם ישנם צוותים שעוזרים בחילוץ ישראלים שניצלו. ישנם גם צוותים אחרים משלנו, צוותי זק"א שעוסקים בסריקת אזורי הפגיעה במטרה למצוא את הנעדרים, ובמידת הצורך, לזהות חללים.

המשלחת מישראל הקדימה להגיע מכולם למקום כדי לזהות את גופות האזרחים הישראלים, ולקחה אחריות גם על זיהוי של כל יהודי, ובנוסף על כך, מתוך הומניטריות לשמה, מזהים גם חללים שאינם יהודים.

שמה של המשלחת מישראל הלך לפניה. כל מי שרק מגיע לשם, לעזור או לחפש פונה אליהם: "שמענו שאתם יודעים איך לחפש, ויכולים לעזור לנו".

פתאום מתברר שרק הכבשה השחורה של העולם יכולה לעזור לכולם. הכבשה שסבלה יותר מכולם מאבדן ומשכול, שאבדה מיליונים מבניה בזמן שהעולם שתק או עזר במלאכת ההריגה…

רק עם כמו שלנו שאבד כל כך הרבה מסוגל להבין את המשמעות העמוקה של נחמה למשפחה בקיומו של קבר עם זיהוי ודאי של יקירם.

מסירות נפש

הפעם ממדי האסון כה גדולים, שהעבודה לוקחת להם ימים שלמים, וגם לילות. במקום שהמשלחות האחרות מפסיקות לעבוד על ההצלה ועושות פסק זמן (הגיוני ביותר) למנוחה ולשינה, מוצאים את עצמם אנשי זק"א לבדם, באמצע הלילה עם אלפי גופות ואינם מסוגלים לעזוב את עבודת הזיהוי. יתרה על כך, בשבת, הם ישבו לסעוד יחד עם בני המשפחות המחפשים והאבלים, ומיד לאחר הסעודה, חזרו לעבודת הזיהוי. עבודה בשבת - שהיא עבודת קודש ממש. מחר כבר עלול להיות מדי מאוחר.

למה?

כי זה אכפת להם. וגם לנו.

אבל אצלנו לא רק בני המשפחות נחלצו לפעולה. כל מי שיש לו יכולת נרתם לעזור, להושיט יד. גם כשפסו התקוות למצוא את הנעדרים בחיים, לא הפסיקו לחפש.

זה לא קורה רק הפעם, באסון הנוכחי. זה קרה גם באסון מגדלי התאומים. זה קורה בכל מקום ובכל זמן שהוא, כשיש אסון.

למה הצוותים ממשיכים לחפש? מובן והגיוני שבני משפחה סרבו להתפנות כי הם מחפשים את יקיריהם. מובן מאליו גם שקרובי משפחה יזעקו מרחוק לצורך החיפושים.

אבל אצלנו לא רק בני המשפחות נחלצו לפעולה. כל מי שיש לו יכולת נרתם לעזור, להושיט יד. גם כשפסקו התקוות למצוא את הנעדרים בחיים, לא הפסיקו לחפש.

מה זה כל כך חשוב?

פתאום כשנמצאים באמצע האסון, מבינים שאם החיים לא ניצלו, אפשר עוד לעשות משהו למען המתים. והמשהו הזה הוא לקבור אותם בין יהודים.

בכל מלחמות מדינת ישראל דאגו לחפש את מי שנהרג או נעדר. תאמרו שזה מובן מאליו, שזה איזה קוד מוסרי או משהו כזה.

לא מובן מאליו

זה בכלל לא מובן מאליו!

כמה אלפי חיילים מכל צבאות ערב נשארו כדומן על פני האדמה בתום המלחמות ואף אחד לא טרח לחפש אותם?

לעומת כמה עשרות אלפי גויים שנקברים עכשיו יחד בקבר אחים לאחר שטבעו, מבלי שאיש ינסה לזהותם, אצלנו - כל אחד שקול. כל אחד חשוב בפני עצמו.

כל אחד מיוחד ואין כמוהו לא היה ולא יהיה יותר בעולם.

וההרגשה הזו, גם בלי לדעת את משמעותה, מלווה אותנו כערך. גורמת לנו להתעקש ולזהות כל אחד ולקבור אותו כאדם וכיהודי בפני עצמו.

אסון דקר

לא לחינם אסונה של הצוללת דקר נגע לעם ישראל עמוק עמוק בלב. רק תראו כמה רחובות נקראים על שם הצוללת הזו, ברחבי מדינת ישראל!

למה המשיכה תעלומת העלמה של הצוללת דקר להציק לנו כל השנים? למה היה צוות שהמשיך לחפש אחר הצוללת הזו בהתמדה במשך כ30 שנה והוציא הון עתק כדי להביא את המלאכה הזו לידי גמר? כדי שיהיה ידוע מעל לכל ספק מה עלה בגורלם?

למה?

אולי באיזה מקום הציק לנו עמוק בלב שהם לא זכו להגיע לקבר ישראל, בין יהודים.

אסון טאבה

זה קרה גם באסון טאבה, שעוד קרוב אלינו, כשהמצרים לא כל כך הבינו בעצם למה צריך לדקדק ולחפש לא רק אחרי כל גופה, אלא גם אחרי החלקים שהתפזרו.

הם שאלו: מה ההבדל אם אתה קובר אחד שלם או אחד בלי יד? למת זה כבר לא כואב.

בכל זאת, צוותי המצילים של זק"א המשיכו לחפש במאמצים מרובים אחרי כל חלק וכל שביב של חלק ולנסות לחבר את הפאזלים העצובים כדי להחזיר הביתה לפחות את הגופות בשלמות…

ונאמר את האמת, שגם אנחנו, לא היינו מסתפקים בפחות מכך.

יש לנו עם מיוחד.