לעתים קרובות אנו מעלים את שאלת השאלות: ''מדוע שונאים אותנו?'' או ''מה פשר השנאה ליהודים?'' את התשובה, לרוב, ניתן לתמצת לטיעון הרווח הבא: היהודים חיים במצב בלתי־אפשרי מבחינה היסטורית, משום שהם מיעוט בכל מקום. העם היהודי פשוט שונה מכולם; הוא לא מספיק אוניברסלי; הוא מתבדל מכלל העולם ולא צועד בתלם; אין דרכו לרקוד על־פי מנגינת החליל של העולם. אלמלא כן - אילו אך התערה בחברה הלא־יהודית - אזי היתה שנאת היהודים תופעה שולית ולא איום קיומי מתמיד.

זוהי השונות היהודית, הבדלנות שלנו, הזהות היהודית שכבולה באזיקיה של הדת הארכאית, שלא מאפשרת אינטגרציה חברתית של התערות והתבוללות בקרב העמים. אולם במחשבה שנייה, נראה כי המציאות מטילה ספק על הטיעון הפלורליסטי הזה. אין לנו הוכחה טובה יותר למופרכותה של טענה זו, מאשר ''תנועת ההשכלה'' שצמחה בגרמניה של מאה וחמישים השנים שקדמו לשואה. הפתרון שהציעה תנועת ההשכלה לאנטישמיות היה התבוללות בין האומות: ''היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'', המליץ משה מנדלסון. לקריאה זו הוסיף היינריך היינה, המשורר היהודי־הגרמני, ואמר כי ''היהדות אינה דת אלא אסון''. המסקנות מקריאות אלו גלויות לעין: הבה ניפטר מהיהדות מהר ככל שנוכל, ובכמה שפחות כאבים.

חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל, הציע את פתרון ההתנצרות ולהעביר את מלוא העם היהודי לנצרות. בנו הנס יישם את צוואתו הלכה למעשה:

 

''בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית'', כתב הרצל ביומנו. ''ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - בייחוד אני - יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסייה יישארו בעצמם בחוץ – תרומם את כל העניין ותשווה לו קו של כנות רבה.

''אנו, האמיצים, היינו צריכים להיות דור־הביניים. אנו עוד היינו מקיימים בידינו את אמונת אבותינו. אך את בנינו הצעירים היינו מנצרים עוד לפני הגיעם לגיל של החלטה עצמית, בשעה שעניין ההתנצרות לובש כבר צורה של מורך־לב או שאיפה למעמד רם יותר. כדרכי, שיוויתי לפני את כל הדבר הזה לפרטי פרטיו. כבר ראיתי את עצמי במשא ומתן עם הארכיבישוף בווינה, בהרהורי לבי עמדתי לפני האפיפיור'' (''כתבי הרצל'', כרך ב', יומן א', עמ' 14, בעריכת מזכירו האישי ד''ר רפאל שאול לנדאו).

 

ההתנצרות אינה תעודת ביטוח

שאיפתו של הרצל מדברת בעד עצמה. ואכן, לא פלא שמזרעו של חוזה מדינת היהודים לא ניתן למצוא אף לא אחד בקרב העם היהודי. כל צאצאיו התנצרו והתבוללו בקרב העמים! הרצל דגל והטיף להתנצרות, עד שנוכח כי גם בזאת אין תוחלת, לאחר שסיקר כעיתונאי את משפט דרייפוס. ''אם לאחר מאה שנה יכולה תופעת האנטישמיות להתגלות לפתע בעוצמה שכזאת כלפי היהודים שהפכו לאזרחים נאמנים, וכלפי דרייפוס המתבולל'', חשב לעצמו הרצל, ''אזי אין כל תקווה בהתבוללות''. שורשי האנטישמיות, גילה הרצל, עמוקים מדי. הזעזוע שקיבל מפרשת דרייפוס הוביל אותו אל הפתרון הלאומי. ואכן, באירופה של לפני 60 שנה, ההתנצרות לא הצילה איש. ההתנצרות לא הגנה על היהודים מפני חוקי הגזע של הצורר הגרמני בתקופת השואה. חוקי הגזע שמו ללעג ולקלס את כל רעיון ההתבוללות היהודית.

כל צאצאיו של מנדלסון, כמו צאצאיו של הרצל, התבוללו גם הם.

גם הפתרון של תנועת ההשכלה לשאלת היהודים, כזכור, היה להתבולל בין האומות. משה מנדלסון, ההוגה היהודי הראשון של התנועה, הכריז כי מבחינה לאומית היהדות איננה אומה. מנדלסון לא ידע שאי־אפשר לבולל את הלאום בלי לבולל את היהדות עצמה ובלי לאבד כליל גם את הדת היהודית. הוא טעה בכך שלא ראה את הקשר הבלתי־נפרד בין הדת היהודית ללאום היהודי, ורצה לשמר את היהדות כדת בלבד. כל צאצאיו של מנדלסון התבוללו גם הם.

בדיוק כשם שאתמול שתק העולם שתיקה רועמת, ברובו המוחלט מילא פיו מים, ובחלקו אף שיתף פעולה עם המשימה שלקחו על עצמם הנאצים והמקום שהועידו ליהודים - דומה שגם היום הנאורות האירופית התבונית, רחבת־האופק, הסובלנית והליברלית, אינה עושה דבר מול גלי האנטישמיות הברברית המנסים להטביע את ישראל ואת היהודים. והרי - זוהי ישראל משכילה, מתבוללת, ''אדם בצאתה'', אף אם ברובה ובייצוגה הרשמי אינה ''יהודייה בביתה''. ללמדנו שהטיעון הרווח בגנות התבדלותו של העם היהודי - לא תקף במבחן במציאות.

הגורל היהודי, או איך שלא תקראו לזה, מתעתע לא אחת בבניו, באלה המנסים להימלט מפניו, להתכחש למוצאם, לעמם ולזהותם הלאומית. בלפיתת צוואר אמיצה הוא לוכד אותם ומחזיר אותם בתהפוכות גורל מפתיעות, שאי־אפשר לעמוד נגדן, אל חיק העם היהודי שכה שנוא עליהם.

''היעדר ברירת המרה''

''היעדר ברירת המרה'' - מונח זה מבטא את המלכוד של היות יהודי בתקופת השואה. בפורענויות קודמות, ובראשן גירוש ספרד, עמדה בפני היהודי האפשרות להמיר את דתו ולהציל את נפשו. אך הנאצים לא הבדילו בין היהודי הדתי למומר - ואפילו לנכדו של המומר התנכלו. גורל אחד נועד לשניהם על שום הדם היהודי שזרם בעורקיהם. אפילו היהודי המתבולל אינו חסין מן התחושה שהגורל היהודי רודפו. וכבר אמר ברנרד מלמוד: ''אם אי־פעם תשכח שאתה יהודי, יימצא הגוי שיזכיר זאת לך''.

''אם אי־פעם תשכח שאתה יהודי, יימצא הגוי שיזכיר זאת לך''.

שניים מסופרי השואה הנודעים התנתקו מן העם היהודי, אך נלכדו בגורלו. הסופר היהודי־ההונגרי אימרה קרטס, חתן פרס נובל לספרות ל-‏2002, שגדל בסביבה לא־יהודית, מתאר את לכידתו בעודו נער, את גירושו לאושוויץ ולבוכנוולד ואת האופן שבו שרד. קרטס מספר באירוניה עצמית על היותו נטע זר לעמו היהודי: ''ואני הייתי כאן בפעם הראשונה בין יהודים, זאת אומרת בין יהודים אמיתיים, ולא בין יהודים כמונו - יהודים עירוניים, כלומר יהודים־של־לא־כלום, ועם־זאת, לא נוצרים אלא יהודים־לא־יהודים, שהיו מקפידים בכל זאת על צום יום כיפורים לפחות עד שעות הצהריים''.

לכל אורך סיפורו מדמה קרטס כי השהות במחנה תגאל אותו מ''קורות הפחדנות וההתכחשות בנות עשרות השנים'' שלו מן הגורל היהודי. השאלה מה למתבולל כמותו ולגורל היהודים אינה מרפה ממנו: ''איזה מין יהודי הוא אדם שלא קיבל חינוך דתי, שלא מדבר עברית, שאין לו מושג על התרבות היהודית ולא חי בישראל אלא באירופה?'' הוא שואל. ''בגיל 15 נאלצתי לשאת את הטלאי הצהוב, ומאז אינני מסוגל לקרוע אותו מעל חזי ולבי''. קרטס אף מבאר את פרדוקס הגורל היהודי: ''...מאז נעורוּ ריטוטי המחשבות הראשונות במוחי, אני יודע, אני מרגיש, כי איזו בושה נדבקת אל שמי, וכי אני מביא איתי רגש בושה זה מאי־שם, ממקום שלא שהיתי בו מעולם, וכי הוא מלווה אותי בגלל איזה חטא שלא חטאתי, אך הוא חטא שלי בכל זאת. והנה, הוא רודף אותי עד צוואר לאורך כל החיים. חיים שוודאי אינם חיי, אפילו שאני הוא שעתיד למות בעטיים''.

גורל דומה פקד את הפילוסוף היהודי־הגרמני הנס מאייר (הידוע בשמו הספרותי ז'אן אמרי), חניך התרבות הגרמנית וחבר במחתרת של תנועת ההתנגדות הבלגית. אמרי נתפס ועונה בידי הגסטאפו ונשלח למחנות ריכוז. הוא כתב: ''רק בשמי מותר לי לדבר, ואף־על־פי־כן, אם גם בזהירות, בשמם של אותם מבני דורי, מיליונים מן הסתם, שיהדותם ניחתה בם פתאום, כמכוח איתני הטבע, והיה עליהם לעמוד בה''.

''להיות יהודי'', כתב אמרי במשפט המצמרר ביותר שלו, ''פירושו להיות מת בחופשה, אדם שמועד להירצח, ורק במקרה אינו נמצא היכן שראוי לו להימצא. אבל ... מי שהנוסחה של הגורל היהודי אינה חקוקה על זרועו, לא יוכל להבין ... להיות יהודי פירושו לקבל את גזר־דין המוות של העולם כגזר־דין של העולם... יכולנו לקרוא ולשמוע זאת יום־יום במשך שנים: אנחנו עצלנים, לא־יוצלחים, רעים, מכוערים, מסוגלים רק למעשי־תועבה, חכמים רק בהולכת שולל'', ולכן, ''איננו ראויים לאהבה ועל כן גם איננו ראויים לחיים. זכותנו היחידה, חובתנו היחידה היא לסלק את עצמנו מן העולם''.

בחוסר התוחלת של ההתבוללות הבחין גם סר ישעיהו ברלין, היסטוריון האידיאות. ברלין כתב: ''איש לא התבולל באופן יסודי יותר מיהודי גרמניה. יהודי גרמניה היו יותר גרמנים מן הגרמנים. אנשים אלה לא העלו בדעתם שמשהו בסדר גודל של 'השואה' יכול לקרות''. כמו ברלין, גם אמרי השכיל לאפיין את השנאה העצמית היהודית, וסבר כי היהודים המומרים מאסו בעצמם ושאפו להפוך לגרמנים לכל דבר ועל כן מאסו בעצמם. ''אבל'', מטעים אמרי, ''איש לא כפה עליהם לפסול את עצמם כיהודים''.

אויביו של השטן

דווקא אירועים טראגיים־היסטוריים כמו ''שואת יהודי אירופה'' מקנים לעם היהודי בחירה בזהותו היהודית על פני זהויות אחרות. דווקא העובדה שאנו מועמדים לאושוויץ מחזקת בחירה זו. שהרי כל מי שלא היה מועמד להילקח לאושוויץ אינו מהווה אופציה רוחנית בשביל האנושות, וסימן שהשטן היה אדיש כלפיו. השטן שירד עלי אדמות הכריז עלינו, העם הנבחר, כעל אויביו. זהו קול שאנו שומעים מעבר לטרגדיה ולכאב. על פי הפילוסופים תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אנשי אסכולת פרנקפורט, האסונות המתרגשים על העם היהודי דווקא מאוששים את היותו נבחר. במסה ''יסודות האנטישמיות וגבולות הנאורות'', כותבים השניים: ''הם מוקעים כרוע המוחלט על־ידי הרוע המוחלט. באופן זה הם אכן העם הנבחר''. האופציה שלא להיות מועמד לאושוויץ היא גרועה יותר, בין אם זאת האופציה של השולחים, של משתפי הפעולה או של אלו שראו ושתקו.

אבל מי מאתנו יכול להיות סמוך ובטוח שכל צאצאיו יהיו אף הם יהודים נאמנים ליהדותם?

אמרי עצמו נמצא חי במרתף העינויים, מוטל כבול בתאו, וגופו ונפשו עיי חורבות. את מסקנתו ביטא כך: ''אני לפני הכול: יהודי. בחרתי להיות יהודי אף־על־פי שהיה אפשר להסתדר בדרכים מסוימות''. אמרי תוהה: ''...שמא ממשמש ובא סופו של העם היהודי, הן בארץ המזרח־תיכונית, ששם הישראלי תופס כבר עכשיו את מקום היהודי, והן בתפוצות, ששם אולי יושלם לבסוף תהליך ההתבוללות הגמורה של היהודים?''

תשובה לשאלה זו נמצאת דווקא במסמך שנכתב הרבה לפני כן, בידי יהודי שמאס ביהדותו. פרנץ קפקא כותב ב''מכתב אל אבא'': ''בימי בחרותי מתקשה הייתי להבין כיצד יכול אתה מכוח אותו לא כלום הקרוי בפיך יהדות... לבוא אלי בטענות על שאין אני מתאמץ לקיים... אפסות תפלה כזאת''. אביו של קפקא שמר מילדותו על קשר עם היהדות. הנושא החברתי־ההומני היה בעיני האב ערך עליון, מעל לאמונה ולמצוות, כבעיני חלק מן היהודים ההומניסטים בימינו. זו היתה יהדות קלושה, שהיה בה די לשומרו יהודי, אך לא הספיקה כדי לשמור על העניין שגילה בה בנו.

אבל מי מאתנו יכול להיות סמוך ובטוח שכל צאצאיו יהיו אף הם יהודים נאמנים ליהדותם? שנים אחר־כך, בערב ''כל נדרי'' (16.9.1915), כשהוא כבן שלושים ושתיים, כתב קפקא: ''מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת''. ושנה לאחר־מכן כתב לארוסתו: ''שמירת המצוות איננה דבר חיצוני. נהפוך הוא: שמירת המצוות היא עצם מהותה של היהדות''. חד וחלק.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן־פול סארטר ראה את כל היהודים בצלמו ובדמותו של המתבולל: אין לו דבר משל היהדות, הוא זהה בכול לצרפתי הגוי ושונותו אינה אלא פרי דמיונו של השונא. באירוניה אמר על כך: ''מיהו יהודי? מי שהאחרים רואים אותו כיהודי''.

סארטר טען שאין ''בעיה יהודית'', אלא רק ''בעיית האנטישמיות''; האנטישמים דחקו את היהודי לכך שיניח לאויבו לטבוע בו את דמותו שלו, של האויב. היהודי שסארטר מדבר עליו הוא היהודי שהלך שבי אחר המיתוס של ''האדם האוניברסלי'', ובמנוסתו מפני הגורל היהודי נכנע לכוחו של מדכאו. בערוב ימיו חזר בו סארטר והיכה על חטא. בשיחותיו עם מזכירו האישי, פרופ' בני לוי (פייר ויקטור), הודה בטעותו והכיר בזהותו העצמאית־המהותית של היהודי הנצחי: ''יהודי לא יכול לבחור שלא להיות יהודי... להיות יהודי פירושו להיות מושלך ונעזב לתוך מצב יהודי, ועם זה להיות אחראי בכוליות האישיות ודרכיה לגורלו ולמהותו של העם היהודי... האותנטיות, פירושה בשבילו לחיות את מצבו כיהודי עד התמצית''.

ההלכה, ההתבוללות ומדינת ישראל

מהו הכוח המלכד את העם היהודי, הכוח שאינו מאפשר לו להיטמע בתוך עמים אחרים? הכוח הזה הוא כוחה של ההלכה.

בעקבות חורבן הבית השני והתמוטטות שאר מוקדי החיים היהודיים - הארץ, השפה, הנבואה, המלוכה והכהונה - עלתה חשיבות ההלכה לאין שיעור. ההלכה היתה כוח פנימי שאיחד את העם בתקופת הגלות באמצעות הנחלת אורח־חיים זהה, וכן היתה כוח חיצוני: ההלכה שמרה מפני התבוללות בתוך תרבויות אחרות והבדילה את היהודים כעם נפרד. נערמו סייגים על גבי סייגים נגד נישואי תערובת; דיני הכשרות צמצמו את הקשר החברתי עם החברה הלא־יהודית; האיסור על עבודה בשבת מנע התערות מלאה בכלכלה המקומית; מערכת המשפט היהודי לדיני אישות וליישוב סכסוכים נתנה ליהודים אפשרות לדרוש מידה של שלטון עצמי ואף לזכות בה; וליהודים לא היה חופש בבחירת מקום המגורים.

היהודים שמרו את ההלכה, וההלכה שמרה על היהודים.

היהודים שמרו את ההלכה, וההלכה שמרה על היהודים. התנ''ך שימש ליהודים בגלות ''מולדת מיטלטלת'', כביטויו של המשורר היינריך היינה. ואין פלא שבתקופות שבהן התרופפה האמונה הדתית, גברה ההתבוללות מאוד.

ואכן, אחד הסיכונים המאיימים ביותר על המשכיותו של העם היהודי בעידן הפוסט־מודרני הוא ההתבוללות. הנתונים הסטטיסטיים מראים כי מתוך יהודי ארה''ב נטמעים 70% טמיעה מוחלטת בסביבה הנוכרית; בדרום אמריקה מתבוללים 75%; במערב אירופה: 62%, ובמדינות חבר העמים - למעלה מ-‏80%.

בעוד שניים־שלושה דורות, טוענים הדמוגרפים, יתמעט מספרם של היהודים בתפוצות ב-‏50%, ורובו המכריע של העם ישכון בארץ ישראל. למרבה הצער, גם מדינת ישראל אינה נקייה מהתבוללות בתוך ערביי ישראל ובתוך האומה הפלסטינית, אך בשיעור נמוך למדי. אך ההתבוללות בישראל מתבטאת בעיקר ברצון להתבולל. יש קשר בין הזיקה שחש היהודי לארץ־ישראל (ובעיקר בין תפיסתו באשר לזכותנו על הארץ) לבין זיקתו לעם ישראל. הזיקה העמוקה הזו שמרה בעבר על העם היהודי כעם, ואולם היא איננה בנמצא היום אצל חלק גדול מהעם בארץ. המסר הרוחני העיקרי היוצא מישראל כיום הוא: מותר עם ישראל על הגויים - אַין, כי הכול תרבות המערב.

בדיון על חוק השבות בכנסת לפני כשלושים שנה אמרה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר: ''אין אנו יכולים להיות שלווים, ולומר לעצמנו שבתקופה הנוכחית [מכיוון שיש מדינה יהודית, א''פ] אין נשקפת סכנה לקיום עם ישראל. אי־אפשר לשאת זאת, שדווקא כשישנה מדינה יהודית - גוברת התופעה של נישואי תערובת, ופירוש הדבר: ירידת מספר היהודים בעולם. לי אישית אין הדבר נותן מנוח. התפקיד הראשון, אחרי ביטחון המדינה, הוא לשמור על עם ישראל. אין ערובה ליהודי המודרני שיישאר יהודי ושילדיו יישארו יהודים... במשך דורות, אלמלא הדת היהודית היינו ככל הגויים, שפעם היו ואינם''. לדבריה, האינטגרציה החברתית עלולה להוביל במהרה לאובדן זהותו של עם ישראל בתפוצות, והדרך היחידה למנוע זאת היא העמקה של שורשי מורשת היהדות.

קסמה המר כלענה של ההתבוללות

אחד העם הבחין בין ''צרת היהודים'' לבין ''צרת היהדות'': הראשונה נבעה משנאת היהודים וממצוקתם הכלכלית, והשנייה נבעה מהתפוררות החומות בין היהודים לבין סביבתם ומתהליך ההתבוללות, או כפי שכינה זאת: ''עבדות בתוך חירות''. לכן, לדעתו: ''ארץ כי תיחרב, יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה מחדש. אך עם כי ייחרב, מי יקום ויבנהו מחדש?!''.

כזו היתה גם עמדתו של ברל כצנלסון, שקבע: ''עם שאין לו עבר - אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו''. אומה המאבדת את הדפוסים והביטויים הייחודיים של תרבותה - כלומר, את סיבת קיומה כיחידה לאומית נפרדת ומלוכדת - מסכנת את עצם קיומה כאומה.

כך סבר גם הוגה הדעות ליאו שטראוס, משרידי יהדות גרמניה שהיגר לארה''ב. בהרצאתו המפורסמת ''לשם מה להישאר יהודי?'', מעלה שטראוס בחריפות את השאלה, האם יכול יהודי שאינו שומר מצוות להיות נאמן ליהדות ובד בבד להיות נאמן לאמת? שאלה זו עשויה לגעת גם ליהודי הדתי, אלא שבמלוא חריפותה היא עולה בנוגע ליהודים הרוצים להישאר יהודים, אבל אינם מקבלים את אמונת אבותיהם. ''המסקנה שלי'', פסק שטראוס, ''היא שאי־אפשר שלא להישאר יהודי. אדם אינו יכול לברוח ממקורותיו. אדם אינו יכול להיפטר מעברו מתוך משאלה שייעלם. ... אדם מוכרח לקבל את עברו. פירוש הדבר שאת ההכרח הזה, שאין להכחישו, צריך לעשות למעלה. המעלה שבה מדובר היא נאמנות, שמירת אמונים, חסידות (piety) במובן הלטיני הקדום של המילה (pietas).

''העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינה, ועוד פחות מזה שפלות, אלא סבל, סבל הרואי, סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין־סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר''.

הפילוסוף היהודי־הצרפתי אלבר ממי התוודה בשיחה אישית: ''מאחר שכמה מאיתנו רצו להיהפך לאינטלקטואלים מערביים, כלומר לאמץ את ערכי האוניברסליות וזכויות האדם, התרחקנו יותר ויותר מקהילות המוצא שלנו. לבסוף נשארנו עם תחושות של אשמה, של אובדן, וזו הדרמה של כל גולֶה השייך למיעוט. אולי ילדינו ילמדו לקח מניסיוננו: לא להישבות בקִסמה המר כלענה של ההתבוללות''.