אני יודעת שגם השנה אסע לקבר רחל. בשבילי, קבר רחל בי"א בחשוון הוא כמעט כמו בית הכנסת בימים הנוראים. מאז שהייתי ילדה, ואבא שלי היה לוקח את כולנו לבית-לחם בתאריך הזה, הוא נעשה בשבילי חובה קדושה.
כשהייתי ילדה לקחתי מי"א בחשון את המראה של המון האדם ואת הבננות והתאנים שהיינו קונים מהרוכלות הערביות ומעמיסים בדרך חזור. כשגדלתי, התקרבתי קצת יותר אל הפרוכת, וקצת יותר הבנתי שי"א בחשון הוא יום פטירתה של רחל אמנו עליה השלום.
אחרי שנישאתי מצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע מידי שנה לבית לחם. המקום כבר לא נראה כמו בתמונה המיתולוגית, ובית האבן עם הכיפה ועץ הזית העתיק שבצידו כבר מזמן פינו את מקומם לטובת שיקולי הנוחות של המון העם הבאים לשם ולטובת שיקולי הביטחון.
כשמגיעים, מגיעים לאותה המצבה ולאותה הפרוכת, ולאותה אמא רחל שנמצאת שם כבר אלפי שנים.
בשנה שעברה נסעתי, כמובן, כמו בכל שנה, לקבר רחל. הפעם הזו היתה שונה מכל הפעמים שבהן אמנם נסעתי והתפללתי, אבל לא הרגשתי צורך ממשי להתפלל. תמיד הייתי ילדה חסרת דאגות, או בחורה משוחררת עם קצת לבטים פה ושם אבל לא למעלה מזה, או אישה צעירה נשואה באושר, ואחר כך אמא לילדה מתוקה, מסודרת היטב בעבודה, בריאה בדרך כלל. תמיד באתי רק כדי לבקש שהכול ימשיך להיות נפלא כמו עכשיו.
אבל בשנה שעברה זה היה שונה.
בשנה שעברה, כמו הרבה מאוד אנשים טובים בארץ הזאת, מצאתי את עצמי מחוסרת עבודה. העבודה שלי, שאהבתי אותה והיא אהבה אותי, לא היתה עוד. המשרד שעבדתי בו ערך, כמו הרבה מפעלים ומוסדות, קיצוצים נרחבים, ואני הייתי בין הלא-מאושרים שקיבלו מכתב פיטורין מלא הכרת תודה והלכו הביתה על לא עוול בכפם.
בשנה שעברה, בתקופה הזאת, כבר הייתי שלושה חודשים בבית, מחפשת שלושה דברים ולא מוצאת את שלושתם, בשום אופן: עבודה חדשה, כסף למלא את החורים הענקיים בתקציב, ושקט נפשי.
הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני וחסר סבלנות.
הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני, האישה האנרגטית שלא יושבת לרגע אחד במקום אחד, ושואבת את חיותה מהחברה ומהעשיה הבלתי פוסקת שסביבה – מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני וחסר סבלנות. לא היתה לי יכולת להקשיב לסיפור פשוט של ילדתי הקטנה, בודאי שלא להקריא לה סיפור בעצמי. לא יכולתי לשמוע את בעלי מספר את חוויותיו בסופו של יום, לא יכולתי לאפות עוגה פשוטה. במשך רוב שעות היום ישבתי על הכורסא, מכרסמת ביגלך או ענבים ויודעת שהיציאה מן השפיות היא ענין של זמן.
המשפחה שלי סבלה מכך שלא היתה לי עבודה, אבל לא כל כך מהקושי הכלכלי כמו מהאישה המרגיזה הזאת שהחליפה את האמא-הרעיה.
במצב הזה הגעתי אל קבר רחל אימנו. הפעם עניינה אותי מעט מאוד התפאורה שמסביב. הלכתי במהירות, כמעט רצתי, לתוך החדר הקטן והדחוס, מתאמצת להתקרב ככל האפשר אל המצבה הענקית, אל הפרוכת, אל אמא-רחל.
ובשנה שעברה, בפעם הראשונה, הרגשתי שבאתי באמת להתפלל. השענתי את ראשי וזרועותיי על הפרוכת וגעיתי בבכי. באותו הבכי שהשתדלתי לכלוא בנוכחות בני המשפחה בבית, הבכי של האין-אונים, של ההרגשה שהנה אני עומדת 'להיאבד' מעצמי, הבכי של הפחד מפני העתיד הבלתי נודע ומפני ההווה שאי אפשר היה עוד לשאת.
בכיתי, בכיתי עד שהרגשתי איך טיהר אותי הבכי. סיפרתי לאמא רחל הכול, את כל מרירותי שפכתי על הפרוכת האילמת. אפילו לא הוצאתי את הסידור מהתיק שלי, רק בכיתי וסיפרתי, בכיתי וביקשתי, ואחר כך זזתי קצת, מפנה את המקום לאלו שמאחורי, שרצו לעשות בדיוק אותו הדבר כמוני.
כשיצאתי החוצה הרגשתי שהיה זה אחד הדברים הנכונים ביותר שעשיתי לאחרונה, ואולי אי פעם. לא כל כך בגלל הישועה שקיויתי להשיג בזכות התפילה, כמו בגלל התפילה עצמה והפריקה המוחלטת של הכאב, בפני מישהי שאמנם לא יכולה לענות לך, אבל את יודעת שהיא שומעת אותך. שומעת ומבינה.
למה, שאלתי את עצמי בתוך הליכתי לכיוון המכונית שתביא אותנו הביתה, למה באמת? למה אני מרגישה כך, ולמה כל האלפים שבאו לכאן היום ושבאים לכאן תמיד מרגישים כך? למה הם רואים ברחל אמנו אוזן קשבת, והיא בדרך כלל הכתובת הראשונה אליה באים לשפוך את הלב, עוד לפני אבותינו הקדושים הקבורים במערת המכפלה ובמקומות נוספים? מה יש בה, באמא רחל, שכולם נמשכים אליה?!...
נכון שלרחל אמנו יש דמות של 'אמא', שכזאת היא – אמא רחימאית, שאך טבעי לבוא ולשפוך לפניה את הלב. הלא לשם כך קבר אותה יעקב אבינו על אם הדרך בין אפרת לבית לחם – כדי שהבנים היורדים לגלות יוכלו להתפלל על קברה, וכך אמנם עשו הגולים שהוגלו לבבל.
אבל אני יודעת, אני מרגישה, שמונח כאן עוד משהו.
רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה.
יש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו, לכל אחד ואחד מבניה – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים.
מצאתי את עצמי משחזרת את קורות חייה של רחל אימנו המסופרים לנו בסדר כרונולוגי בחומש בראשית והתפעמתי. רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה; היא נולדה ללבן הארמי, ובביתו חיה. מעשיו המרשימים המובאים בכתובים לא משאירים לנו מקום לספק, שרחל לא היתה מאושרת ביותר להיות בתו. רק כדוגמא ליחסו של לבן לבנותיו, אפשר להביא את חילופי הנישואין שערך לבן לרחל וללאה, ללא ידיעתן. גם לזיווג לא זכתה רחל בקלות, ונאלצה להמתין שבע שנים עד שזכתה להינשא ליעקב – כאישה שנייה.
ולאחר מכן – כשסוף סוף נדמה שהגיעה אל המנוחה והנחלה ונישאה ליעקב בחיר ליבה, היא נאלצת ליטול את מקל הנדודים ולצאת בעקבות בעלה. גם לילדים לא זוכה רחל, ואחותה לאה והשפחות יולדות על פניה פעם אחר פעם.
סוף סוף, לאחר שנות ציפייה רבות זוכה רחל ללדת בן. סוף סוף גם היא זוכה לקורטוב אושר. לאחר מספר שנים היא יולדת שוב - והלידה כה קשה, עד סכנת חיים, עד מוות.
וכך, רחל אמנו, אישה שידעה ימי אושר כה מועטים בחייה, הולכת לבית עולמה בגיל צעיר, ואפילו לקבר מכובד אינה זוכה, אלא למצבה בלבד, על אם הדרך.
'והיא', כך כתוב באותו הפסוק, 'היא מצבת קבורת רחל עד היום!'
עד היום מגיעים בניה ובני בניה של רחל אל קברה, ועכשיו אני מרגישה שהבנתי גם למה. רחל אמנו היא אישה שעברה כל סבל שניתן להעלות על הדעת, ואין פלא שכולם מרגישים שהיא פשוט מבינה אותם.
בבית המתינה לי הכורסא, וצלחת הענבים המרוקנת שרק הגבעולים נשארו עליה. נחתתי ממרומי הפלנטה שהייתי בה לתוך הכורסא ולתוך כל המשתמע ממנה, ובאותו רגע הבנתי שהחסרתי פרט אחד, אחד – אבל משמעותי, בביוגרפיה של רחל אימנו.
רחל אימנו עברה חיים קשים, שאינני מאחלת לאיש. ובכל זאת נשארה איתנה ברוחה. לא המשפחה שברה אותה, לא ההמתנה הארוכה לנישואין, לא הציפיה מורטת העצבים לילדים, לא הנדודים... היא נשארה גיבורה, חזקה, ויותר מכל – קשובה, סבלנית, ארוכת רוח, כמו אמא אמיתית.
ישנן שתי דרכים לקבל את הסבל. הראשונה מורידה אותך לתוך ביצה של מרירות, והשניה מעלה אותך לגבהים של קבלה, אמונה ואהבה.
ישנן שתי דרכים לקבל את הסבל. הראשונה מורידה אותך לתוך ביצה של מרירות, והשניה מעלה אותך לגבהים של קבלה, אמונה ואהבה.
כל הבנים של רחל אימנו לא באים רק כדי לשפוך את הלב. הם באים כדי לקבל כוח. הם יודעים שאמא-רחל עברה ייסורים, ממש כמו שעוברים עליהם, ובכל זאת נשארה 'רחל אימנו' באמונתה, בשיעור הקומה שלה ובמורשת שהשאירה לדורות. והם רוצים גם. קצת אמונה, קצת כוח, קצת השגה במה שייסורים מסוגלים להעניק, לא רק לקחת.
קמתי מן הכורסא. אני לא אהיה רחל אימנו, אבל אני בכל זאת בת וצאצאה שלה, וגם לי יש את הכוח לקחת את הניסיון ולהפוך אותו למנוף לעליה. להתאמן על מידת הסבלנות במקום לקבל התקפי-קוצר רוח, ולתרגל מעשיות במקום להעביר את הזמן בבטלה עצובה.
אולי תמצא אותי העבודה הבאה שלי אישה מתורגלת יותר, סבלנית יותר, מקווה ומאמינה יותר משהייתי, בזכות החודשים הללו שביליתי בבית. ואולי, אולי מעבר לכול, פשוט הביאה רחל אימנו את תפילתי לפני הקדוש ברוך הוא, שנענה לה, והכניס בי את הכוח והרצון לחולל שינוי?!...
(45) אנונימי, 31/10/2017 14:31
תודה רבה יהי רצון שה' ישמח אותך ואת כל עם ישראל!
(44) אתי, 31/10/2017 11:30
מאד מזדהה איתך
נעמי יקרה , אני הרגשתי בדיוק כמוך , גם אותי פיטרו אבל הייתי קרובה לגיל 60 ולא מצאתי עבודה עד היום . נהגתי לנסוע הרבה לקבר רחל למרות שזה מאד רחוק לי וכעת גם יש קשיים בתחבורה לשם לכן אני נוסעת פחות . אולם הסיפור שלך נגע בי ולכן אני מגיבה כי הוא דומה לשלי . מקווה שתמצאי שוב את הכוחות וגם עבודה חדשה וטובה יותר , ברכות .
(43) שושי, 30/10/2017 20:07
מאמר מקסים ומחזק. תודה
(42) כל טוב, 30/10/2017 15:39
כתיבה כל כך יפה. אמן ואמן לכל משאלות ליבך ולכל משאלות של
כל אחת ואחד. אמן ואמן. אמונה, זה כל הסיפור, וזה הסיפור הכי יפה.
(41) אנונימי, 14/11/2016 16:51
תודה על המאמר יהי רצון שכולנו נזכה ליישם וללמוד מקשיים
וניסיונות ולהתרומם ולא ליפול לעצבויות ומרה שחורה אלא להיות מאושרים תמיד!