לעולם המערבי יש קושי רציני עם מושג הקשר הגופני. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא העיסוק האובססיבי בנושא זה – על שלטי החוצות בדרכים, במודעות הפרסומת, ברומנים רבי מכר – כמעט בכל אופני הביטוי של התרבות המערבית, החל באומנות האליטיסטית וכלה בשפת הרחוב, המסרים המיניים שולטים ברמה.

לעיתים קרובות זה מזכיר לי את דבריה השנונים של אמו של המלט: "לגברת יש יותר מידי מה לומר, סבורתני..." ובמלים אחרות – במקום להציג את מערכות היחסים הגופניות שלנו בפשטות ובטבעיות, עצם הצורך לחזור ולהזכיר את הנושא בכל הזדמנות, מעיד חוסר הנוחות שלנו בעניין.

באופן אירוני, העולם המערבי פעל בנחישות לאורך המאה הקודמת, על מנת לשחרר את עצמו מכבלי המוסר והאיפוק המיני ולבסוף מצא את עצמו, עם מזכרת עמומה, שהמין הוא איכשהו דבר מלוכלך.

ליהדות השקפה מנוגדת לחלוטין.

על פי היהדות, הקשר הפיזי בין בני הזוג מכיל בתוכו את הפוטנציאל הרוחני הגבוה ביותר.

על פי היהדות, הקשר הפיזי בין בני הזוג מכיל בתוכו את הפוטנציאל הרוחני הגבוה ביותר. זהו אחד האמצעים האדירים ביותר שניתנו לבני זוג נשואים, על מנת לחוות קדושה ולהשיגה!

ויחד עם זאת, ממש כמו בכל אמצעי אחר התוצאה תלויה לחלוטין ב"אופן השימוש" – כלומר, הביטוי שניתן לו על ידי כל אחד מהצדדים המעורבים בדבר. האיחוד הגופני הוא כמו בד קנבס בשימושו של אומן – הבעל והאישה – כשהמסר הרוחני אותו הם יכולים ליצור, עשוי להיות חסר משמעות לחלוטין, או יצירת מופת נפלאה.

המקורות היהודיים הקלאסיים מתארים את הדחף המיני כנהר אדיר. אם רותמים אותו לצרכי האדם, הוא יכול להשקות את הקרקע סביבו ולספק אנרגיה אדירה לשוכני האזור, אך אם לא מנתבים אותו נכון והוא שוצף ללא שליטה, הוא עלול לשאת בחובו שיטפונות והרס.

האיחוד המיני בשימושו הנעלה – בחיי נישואין יהודיים ובהתאם להלכה – מוריד קדושה לעולם, בכך שהוא מחבר בין בעל לאישה מבחינה רוחנית, פיזית ורגשית.

שניים שהם אחד

הקרבה בין הבעל לאשתו איננה 'רק תענוג לשמו'. על פי מחשבת ישראל, הבעל והאישה היו נשמה אחת לפני היוולדם, נשמה שהתפצלה לשני חצאים וכשבני הזוג מתאחדים בשנית בחיי הנישואין, הקשר ביניהם מסמל את בריאתה מחדש של הנשמה המאוחדת.

בתיאור חיי הנישואין כותבת התורה:

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד)

ובכל זאת ה"אחדות" שנמצאת כמטרה מרכזית בחיי הנישואין היהודיים, אינה קלה להשגה. בגיל הנישואין, שייכים שני חלקי הנשמה לשני אנשים עצמאיים לחלוטין, אנשים שגדלו ברקע שונה ועברו חוויות שונות, אנשים בעלי דעות שונות ואפילו טעם שונה. למרבה המזל, הנישואין עצמם, מספקים שפע של כלים על מנת להתגבר על ההבדלים הללו וליצור גם במישור הפיזי, את אותה אחדות הקיימת במישור הרוחני.

וכך, אחד מהכלים הנהדרים ביותר לעידוד האחדות, הוא הקשר הגופני. כל אותם רגשות נפלאים שחשים בני הזוג במערכת היחסים ביניהם, מגיעה לשיאה בקשר הגופני האינטימי בין הבעל לאישתו.

אם א-לוהים העניק לאינטימיות את העוצמה הבלתי רגילה הזאת, סביר להניח שהוא גם נתן אמצעי מקשר כלשהו – 'מדיום' – על מנת למצות את הפוטנציאל המקסימלי שבה. ואכן, זה בדיוק העניין. את ה'מדיום' הזה אנו מכנים בשם "מִקווה".

המקווה והשיטה הכוללת של "טהרת המשפחה" הקשורה אליו – היו מוכרים בעבר בעולם היהודי כולו, לא פחות מהדלקת נרות שבת. אף משפחה יהודית לא הייתה חולמת אפילו לחיות בלעדיהם.

כיום, לא רק שההנהגה נשכחה לחלוטין מרובן המוחלט של המשפחות היהודיות, אלא גם חיי הנישואין עצמם איבדו נתח ניכר ממעמדם.

המשפחות היהודיות לא רק ידעו על מקווה וטהרת משפחה, אלא היו מוכנות אפילו לסכן את עצמן על מנת לחיות בדרך זו.

בעבר, חיי הנישואין היהודיים היו יציבים יותר והיוו סיבה לקנאה בעולם כולו. באותם זמנים, המשפחות היהודיות לא רק ידעו על מקווה וטהרת משפחה, אלא היו מוכנות אפילו לסכן את עצמן על מנת לחיות בדרך זו.

משמעות השורש ק.ו.ה היא איסוף (וייקוו המים = ויאספו המים). מבחינה פיזית, המלה מקווה מתייחסת למקום איסוף של מים "טבעיים", ללא מגע יד אדם. כגון: מי גשמים, מי מעיינות או מי נחלים.

למקווה ישנה חשיבות כה מרובה, שנקבע להלכה, כי במצב שאין בקהילה מסוימת מקווה ובית כנסת, לבניית המקווה תינתן עדיפות ראשונה!

מבחינה מעשית, המקווה משמש גם גברים וגם נשים, אשר טובלים בו לפני ביצוע פעולה בעלת קדושה. על אף שהמקווה נראה כמו אמבטיה גדולה – הוא בהחלט לא! בזמנים בהם ההלכה היהודית מאפשרת טבילה במקווה, על הטובל להתנקות ולרחוץ היטב את גופו לפני הטבילה. המקווה הוא כלי רוחני ואין לו שום קשר לשמירת ההיגיינה.

התורה מזכירה מקווה בתדירות גבוהה ביותר, בהתייחסה לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. בזמן שבית המקדש ניצב על תילו בירושלים היה הכהן הגדול טובל במקווה חמש פעמים במהלך עבודת יום הכיפורים שלו. כיום, השימוש המשמעותי ביותר במקווה נעשה על ידי הנשים, אשר טובלות בו כצעד במעגל ההתאחדות וההתנתקות בין הבעל לאשתו – מה שמוכר בשם "טהרת המשפחה".

ההבטחה – הנאה נשגבת ועילאית

לא קיים בנמצא, תיאור על חיי הטהרה במשפחה, כולל זה שיבוא בהמשך, שמסוגל לתאר את הנושא באופן משביע רצון. ובאמת, את ההנאה הנשגבת והעילאית הנובעת מהשמירה על טהרת המשפחה, יכולה רק ההתנסות להמחיש באמת.

זוגות יהודיים, אשר לא היו מודעים בתחילה לנושא המקווה ורק מאוחר יותר שלבו זאת בחייהם, שיתפו אותי כי בעבר היו להם ספקות אם התורה באמת ניתנה מבורא עולם, אולם המקווה וטהרת המשפחה מחקו ספיקות אלה לחלוטין. העמקות, או כפי שהם מכנים זאת, הגאונות שבהנהגת טהרת המשפחה, כל כך נעלה, שאף אדם לא היה מסוגל להמציא אותה בעצמו.

ועדיין, עבור 'הראש המודרני', ההנהגות הללו עשויות להישמע מוזרות בתחילה. פרק זה במסורת היהודית, כל כך זר לנו היום וכל כך שונה ממה שהורגלנו אליו, עד שישנה נטייה להבין אותו בצורה לא נכונה. הבנה שגויה זו, היא תולדה של ניסיון להשליך את התפישה הרדודה של המאה ה-21, על הדרך העמוקה באופן בלתי רגיל, של חיי הזוגיות בדרך התורה.

בערב שלפני הלילה בו אמורים בני הזוג לחדש את היחסים הגופניים, טובלת האישה במימי המקווה.

במעגל המקווה וטהרת המשפחה, הזוג היהודי נפרד כאשר האישה מקבלת את המחזור החודשי, והם אינם מחדשים את הקשר הגופני עד לאחר שיחלפו שבעה ימים מרגע סיומו של המחזור. בערב שלפני הלילה בו אמורים בני הזוג לחדש את היחסים הגופניים, טובלת האישה במימי המקווה, שם היא נושאת תפילה אל א-לוהים שיקדש את היחסים האינטימיים הממשמשים ובאים.

ביסודו, האיחוד המיני הוא הצהרת חיים, שבה בני הזוג מצטרפים יחד במאמץ מקודש למשוך נשמה חדשה, מהמקור העליון, אל תוך העולם הזה. וכנגד, הזמן שבו נאסר על הזוג כל קשר גופני, מתקשר לתקופת הזמן אשר בה האישה חווה אובדן של פוטנציאל חיים חדשים, כשהביצית שלא הופרתה נפלטת מגופה.

כשהבעל והאישה ממתינים לזמן שיחלוף והאישה טובלת במקווה לפני ההתאחדות המחודשת עם בעלה בקשר הפיזי האינטימי, ההתאחדות שלהם מייצגת ומאשררת את עוצמתם של החיים אל מול המוות. זוהי התרוממות מעל לארעיות הקיום שלנו. בניגוד למה שטועים לעתים קרובות לחשוב, אין להפסקת היחסים הגופניים בין הבעל לאשתו שום קשר לתחושת דחייה מהדימום החודשי של האישה. להבנה כזאת אין שום אחיזה במקורות היהודיים!

אולם, אף על פי שמסתורי המקווה יוצרים תחומים בין חיים ומוות, ברור שתפקידו של המקווה עמוק יותר מהבנתנו לגבי חיים ומוות – משום שההלכה היהודית מצווה שימוש במקווה גם עבור זוגות שאינם יכולים להביא ילדים לעולם. מכאן אנו למדים, שההלכה היהודית מתייחסת לשאיפה למערכת יחסי מין בריאה ומועילה בזוגות נשואים בכל גיל ומחשיבה שאיפה זו כערך בפני עצמו (אכן, ערך רוחני) גם אם יצירת חיים אנושיים חדשים אפשרית באותו מצב וגם אם לא.

האישה – כוהנת בבית המקדש

אם אנחנו רוצים להבין את נושא המקווה לעומקו, עלינו לחזור למלים המתייחסות אליו בתורה. בספר "ויקרא", בפרק ט"ז, אנו קוראים על עבודת יום הכיפורים כפי שהתבצעה בזמן שהיה לנו בית מקדש בירושלים.

בשיאו של היום, הכהן הגדול היה נכנס אל חלקו הפנימי ביותר של בית המקדש – אל המקום הקדוש ביותר על פני האדמה – אל קודש הקודשים. שם היה מבקש מחילה על חטאי האומה בשנה שחלפה. אף אדם מלבד הכהן הגדול לא הורשה להיכנס אל קודש הקודשים וגם הוא עצמו, בתור נציגה הקדוש ביותר של האומה היהודית הקדושה, הורשה להיכנס לשם רק פעם אחת בשנה (וגם זאת לזמן קצר ביותר) – ביום הכיפורים, שהוא היום הקדוש ביותר בשנה.

קשה לדמיין היום את נשגבותו של אותו הרגע. במשך שבעה ימים קודם לכן עסק הכהן הגדול בהכנות לרגע זה. לא רק גורלו של העם היהודי, אלא גורלו של העולם כולו תלוי במעשיו בקודש הקודשים – מעשים שנעשו בפרטיות מוחלטת, כשרק א-לוהים עצמו צופה בהם.

לאחר שבעה ימים של הטהרות עצמית, נשארו לכהן הגדול הכנות אחרונות לקראת הרגע הנפלא אשר בו הוא יכנס אל קודש הקודשים ויביא לכפרה על עצמו, על אומתו ועל העולם כולו: הוא טובל את עצמו במקווה.

המעשה האינטימי המתחדש בין האישה היהודייה לבעלה, הוא רגע נשגב באותה מידה. לאחר שבעה ימים של הכנות לקראת אותו הרגע, האישה טובלת במקווה, על מנת לרומם את יחסיה עם בעלה ולרומם את העולם כולו.

כיצד? כיצד טבילה בדבר פשוט כל כך כמו מים, יכולה להביא להשפעה כל כך עמוקה?

חכמים פירשו, שהמים קדמו לימי הבריאה אותם אנו מונים וכן קדמו לארץ עצמה.

המים הם החומר הרוחני ביותר מכל החומרים הגשמיים. הפסקאות הראשונות בספר בראשית (א, ב- כב) מתארות את תהליך בריאתם של דברים מרשימים שונים ובתוכם המין האנושי. אולם, אף על פי שישנה התייחסות למים ("ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים" בראשית א, ב.), אין כל התייחסות לגבי בריאתם. חכמים פירשו, שהמים קדמו לימי הבריאה אותם אנו מונים וכן קדמו לארץ עצמה.

מקווה, המכיל בתוכו מים, שלא הושפעו ממלאכת האדם – משום שירדו מעצמם כגשם הישר אל המקווה, או שזרמו לתוכו מתוך מעיין תת קרקעי – הוא הדבר הקרוב ביותר לפיסת גן עדן עלי אדמות והוא שנותן לנו הזדמנות להתאחד עם המקור הרוחני שלנו.

רגע לפני שהאישה טובלת עצמה במים, היא נושאת תפילה ומעתירה בפני א-לוהים לקדש את נישואיה – את היחסים האינטימיים ביותר והחשובים ביותר שלה.

תוכן תפילתה הוא למעשה: "א-לוהים, אלו הם היחסים המקודשים ביותר בחיי. זהו האיחוד הגופני שלנו, אחד הביטויים של היחסים המחודשים בינינו ואני לא רוצה שדבר קדוש כל כך יהיה נעדר מנוכחותך. אני רוצה שאתה תצטרף אלי. אני רוצה שתהיה שם." ואז היא טובלת ובמידת מה משיקה לבורא העולם עצמו.

הרב שלמה טברסקי ז"ל, גיסי, אמר שאכן מתאים לה לאישה שהטבילה במקווה תהיה באחריותה ולא באחריות בעלה, משום שהמקווה מאחד את המשפחה, ובדומה גם החוכמה הנשית, היא זו שבונה את הקן המשפחתי, יותר מחוכמתו של כל שותף אחר במשפחה.

שמירה על רעננות נצחית, איפוק וביטוי עצמי

כל המצוות שרשן חסד והמקווה אינו יוצא דופן. התלמוד, שמפרט ומבאר את חוקי התורה, מסביר כלל בסיסי בטבע האנושי בנושא המיניות: מה שזמין תמיד, מאבד את חינו בעינינו. אנחנו מניחים לשגרה להחליף את ההתרגשות באדישות ובשעמום. שעמום בחיי הנישואין אינו דבר של מה בכך. הוא הרסני במיוחד ובימינו – זוהי דרך מהירה לגירושין.

כאן בא לידי ביטוי אחד היתרונות הראשוניים והברורים ביותר של המקווה. במשך כשבועיים בכל חודש הגבר והאישה אסורים זה על זה. ובעקבות 'חופשה חודשית' קבועה זו, אומר לנו התלמוד, הופכים הבעל והאישה למעין "חתן וכלה" מידי חודש בחודשו, שוב ושוב... כך עומדים היחסים ברעננות נצחית; אם קשה לכם להאמין בכך, תמיד תוכלו לשאול כל זוג המקפיד על טבילה במקווה והם יאשרו זאת, (אף על פי שהם עלולים להסמיק...)

שנית, המקווה מלמד אותנו את ערכו של האיפוק. בעולם בו חוסר נאמנות נפוץ כל כך, כפי שהמצב כיום (ישנה הערכה שכמעט אחד מכל שני גברים נשואים לא שמר על נאמנותו), אנשים מוכרחים ללמוד את אמנות האיפוק. לחוסר המזל, לא מלמדים זאת בבתי הספר.

במערכת יחסי הנישואין היהודית, כשהבעל והאישה אינם יכולים להשיג זה את זה בהפסקות קבועות, הם מוכרחים ללמוד כיצד לשלוט בעצמם בתוך מערכת חיי הנישואין. ואז, מחוץ לחיי הנישואין, כשמשיכה מתפתחת לפתע והם נקראים לגלות איפוק, הם כבר יודעים כיצד להגיב. אין זה כאילו שדורשים מהם לרוץ מרתון, כשהם מעולם לא רצו 100 מטר.

שלישית, המקווה מעניק לנו את הנכס רב הערך של יצירת הפסקות ה"ביחד" שלנו, הוא מאפשר לנו את ההזדמנות להיות אנחנו עצמנו באופן שלא היה קיים, אלמלא אותן נקודות הפרדה.

בחיי הנישואין קל מאוד לשני אנשים לאבד את עצמם זה בזה ולשכוח איפה בדיוק נגמר האחד ואיפה מתחיל השני...

אחת הסיבות הבסיסיות, שנשמותינו האישיות ירדו לעולם הזה, היא על מנת להגשים חלק מעצמנו, חלק אישי וייחודי שאינו דומה לאף אדם אחר. מאידך, בחיי הנישואין קל מאוד לשני אנשים לאבד את עצמם זה בזה ולשכוח איפה בדיוק נגמר האחד ואיפה מתחיל השני... זהו אינו האידיאל היהודי. האחדות שבחיי הנישואין היהודיים, אינה אחדות של זהות, של שותפים זהים שאינם מתנגדים זה לזה ואינם מציבים אתגרים זה בפני זה. להיפך, מדובר באינטראקציה דינמית בין שתי ישויות עצמאיות שמחזקות את הזהות שלהן, אף על פי שהם מאוחדים סביב מטרה אחת; בלב אחד ובנשמה אחת.

שני אנשים אשר מחזקים את ייחודיותם במהלך תקופת ההיפרדות, מצטרפים שוב יחד ומעשירים זה את זה, דווקא משום שחיזקו את אותו חלק באישיותם אשר שייך להם ורק להם.

לסיום, המקווה מלמד אותנו שאנחנו לא נוצרנו כאובייקטים. "מכיוון שאני לא שייכת לך ואתה לא שייך לי באותו אופן בו אנו שייכים זה לזה בתקופת ה"יחד", אני חייב/ת להתייחס אליך כאל אדם שלם ולא כאל אובייקט לסיפוק הנאותיי." זהו שיעור רב ערך בחברה שלנו אשר בה, עם כל הכבוד לפמיניזם, ממשיכים לנהוג באישה כבאובייקט – בפרסומות, במקומות עבודה ולעיתים קרובות מידי גם בבית עצמו.

המחזוריות של טהרת המשפחה מלמדת אותנו גם לתקשר טוב יותר זה עם זה. בעיות רבות יכולות להתגמד לכאורה בחיבוק ובנשיקה. במהלך אותם שבועיים ללא המגע הפיזי, בני הזוג מוכרחים ללמוד איך לדבר על הכול, כולל דברים מעמתים וקשים. אנחנו לומדים להכיר את המחשבות העמוקות יותר של בן/בת זוגנו בדרך שלא היינו זוכים להכיר בשום אופן אחר. וקירבה – קירבה אמיתית – היא התוצאה.