קודם לאכילה אנו מברכים על האוכל. מלבד ברכת המזון שנאמרת לאחר אכילת לחם – שהסיבה לאמרה היא מהכתוב: "ואכלת ושבעת וברכת" – יתר הברכות נתקנו על ידי חכמינו ז"ל.

המסכת הראשונה של התלמוד הינה מסכת ברכות, ואכן הברכות מהוות חלק חשוב במיוחד מאורח החיים היהודי. "ברכות הנהנין" נאמרות לפני שאנו רוצים ליהנות מן העולם הזה.

הסיבה לכך שמברכים לפני האוכל היא משום שאנו מכירים בכך שהעולם ומלואו נברא, ובעצם שייך, לא-לוהים ("להשם הארץ ומלואה"), ומן הראוי שנבקש רשות קודם שנשתמש בעולם להנאתנו. על ידי הברכה, כביכול, א-לוהים נותן לנו רשות ליהנות מן העולם ("השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם").

בבחינה מעמיקה של המושג "ברכה", מתעוררת תמיהה. הרי ניתן לברך אדם, ובכך אנו מאחלים לו שישיג דבר מסוים שיכול לעזור לו. ברכות כמו: "נסיעה טובה", "בהצלחה", "לבריאות", "רפואה שלמה" ברורים והגיוניים, אבל בנוגע לא-לוהים, שלא חסר לו דבר, איזו משמעות יש לברכה?

לכן, יש מפרשים שהכוונה במילה "ברוך" איננה שאנו מברכים את הא-ל, אלא אנו מצהירים על כך שהוא "מקור הברכות". בדומה לכינוי "רחום", שהכוונה שהוא המרחם, כך גם "ברוך" הכוונה היא שהוא המברך. ההכרה בכך שכל הטוב והברכות מקורם מהא-ל היא למעשה בקשת הרשות להשתמש בעולם לצרכנו.

חכמי הקבלה מבארים רובד עמוק יותר במושג "ברכה". אנו אכן מברכים את הא-ל, לא חלילה משום שחסר לו משהו ואנו מאחלים לו שיתמלא החיסרון, אלא משום שא-לוהים ברא את העולם בצורה כזו שאנו אלה שגורמים לטוב ולשפע לרדת אל העולם. הברכה היא הכלי שניתן לנו על ידי הא-לוהים, אשר באמצעותו אנו, כביכול, "נותנים לו" את הכוח לחזור ולתת לנו את הצרכים שלנו.

הברכה אם כן, איננה רק חובה, אלא זכות! יש לנו את הזכות להביא לעולם את כל השפע והטוב!