חתונה היא אחת הארועים המשמחים ביותר. זהו יום מיוחד גם מבחינה אישית ונפשית, וכן מבחינה לאומית ורוחנית. בני הזוג שנישאים בונים יחד בית משלהם, מקום שבו יוכלו להתפתח יחד, לתרום לחברה ולכלל וליצור משפחה חדשה, שתהווה יחידה נוספת בשושלת של עם ישראל.

דוקא ברגע השיא, תחת החופה כאשר החתן והכלה נעשו בעל ואשה, החתן מרים את רגלו ושובר כלי. מהי הסיבה למנהג מוזר כל כך?

עם ישראל לדורותיו עבר תלאות קשות, ולאורך הדורות ציפו יהודים וייחלו לגאולה ולשיבת עם ישראל לארץ ישראל. המסורת, התקווה והאמונה שיש עתיד ושיום אחד ירושלים תיבנה ותחזור למצבה המקורי כמגדלור רוחני לעולם כולו, על ידי בית המקדש שיבנה בה, החזיקו אותם לאורך השנים.

לכן, דווקא בזמני שמחה עזים, אנו מזכירים לעצמנו שלמרות השמחה הגדולה עדיין המצב איננו מושלם, חסר לנו משהו. על ידי שאנו לוקחים כלי טוב ושוברים אותו, אנו מדגישים שמצבינו הלאומי וממילא גם הפרטי עדיין חסר. אמנם השמחה האישית שלנו עצומה, ואפילו יש בכך שמחה לכלל העם היהודי. אבל יש מקום לעוד. הייחול הלאומי והקולקטיבי הזה ראוי לו שילווה את הזוג הטרי בתחילת דרכו, כעוד יחידה בשרשרת הזיכרון והמסורת היהודיים.

העם שלנו שרד לאורך השנים בעזרת מסורת זו, ורק על ידי שנכיר במה שחסר לנו נוכל ליטול חלק בהבאת משימת עם ישראל לתכליתה ולהשלמתה, ולהגיע לעתיד של שמחה ללא גבול.