רות סגל ואני היינו חברות הכי טובות כבר מגיל קטן. היה לה צחוק מדבק ועיניים כחולות ונוצצות במשובה. אמא שלי אמרה שהיינו "צמודות כמו תאומות סיאמיות".

במשך שנים רצינו לנסוע לישראל ולראות את ירושלים. בסופו של דבר, קיץ אחד מימשנו את החלום.

ירושלים מקסימה, אין מה לומר. כל הבתים בעיר בנויים מאבן ורדרדה-זהובה מיוחדת, שמכונה "אבן ירושלמית". בשעות הזריחה והשקיעה, כל העיר פשוט זוהרת. מחזה עוצר נשימה.

חיכינו בקוצר רוח לתפילה בכותל, כך שכבר ביום הראשון שלנו בירושלים עלינו על אוטובוס לשם. הנהג הבין אנגלית ועזר לנו מאוד.

עשינו את דרכנו בין סמטאותיה ומבואותיה מרוצפי האבן של העיר העתיקה, עד שהגענו לכותל. עמדנו ברחבה החיצונית, וצפינו בכותל בהתפעמות. במשך אלפי שנים יהודים נשאו את הכותל בלבם, ועכשיו אנחנו באמת פה!

מיהרנו אל עזרת הנשים. רות הביאה אתה סידור שהיה שייך לאמה ע"ה. לי עצמי לא היה סידור, אבל בצדה הימני של הרחבה היה חדרון ובו סידורים, אז נכנסתי לשם וחיפשתי סידור שיש בו גם עברית וגם אנגלית. אמנם איני יודעת לקרוא עברית, אבל איך אפשר להתפלל בכותל המערבי בלי לפחות להחזיק עברית בידיים?

ניגשנו אל הכותל עצמו, נגענו בו וחשנו את קרירותו. הבחנו בציצי ירק רבים ושונים הנאחזים בסדקים שבכותל. הם גדלו שם מזרעים שנישאו אליו על בגדיהם של תיירים מכל העולם. ראינו את הפתקים הרבים המקופלים ודחוקים לתוך הסדקים, ובתוכם תפילות אישיות לאלוקים. גם אני השארתי שם פתק וביקשתי מאלוקים לעזר לי למצוא את בן הזוג המיועד לי, את הנשמה התאומה שלי.

גם רות שמה פתק בכותל, אולם היא לא הסכימה לספר לי על מה היא התפללה. זה לא התאים לרות, אבל אני כיבדתי את פרטיותה. "אני מרגישה כאן שלווה", היא אמרה. וגם אני הרגשתי כך - שלווה מציפה.

לבסוף, עזבנו את הכותל, פוסעות לאחור עם פנינו לכיוונו מתוך כבוד, עד שיצאנו מרחבת התפילה וחזרנו לרחבה החיצונית. את שאר היום בילינו בנסיעות באוטובוסים כדי לראות את האתרים השונים בירושלים.

כשחזרנו באותו ערב לבית המלון, רות גילתה שהסידור שלה נעלם. "אוי לא!" היא קראה. "בטח שכחתי אותו באוטובוס!" זה לא היה רק הסידור שלה, הוא היה גם של אמא שלה. רות הייתה מאוד עצובה שהיא אבדה אותו. זה היה הדבר היחיד שהעיב על הטיול שלנו לארץ הקודש.

שנה אחר כך, רות נפטרה מסרטן. עכשיו יכולתי לשער על מה היא התפללה בכותל. אובדנה של החברה הטובה ביותר שלי שבר אותי. שנה אחר כך, עדיין התאבלתי. החלטתי לחזור לירושלים, אל הכותל, המקום היחיד שבו חשתי שלוה אמיתית, ולבקש מאלוקים לעזור לי להתאושש מהצער.

כשהגעתי אל הכותל, גיליתי ששוב לא הבאתי איתי סידור. אז נכנסתי אל החדר הקטן עם הסידורים, וחיפשתי משהו בעברית ואנגלית. כל כך הרבה סידורים בעברית! אולם אז הבחנתי בכריכה חומה מוכרת, ופתחתי את הסידור. הוא היה באנגלית ועברית, ובצידה הפנימי של הכריכה היו כתובים שני שמות, "שרה גודמן סגל" ו"רות סגל".

דמעות שמחה והודיה זלגו על לחיי. הרגשתי שרות עדיין אתי.