אחת מאמרותיו של רבי עקיבא, היא: "כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים" (נדרים מ' עמוד א').

יש בינינו הרבה חברים חולים. הם לא מודים בזה, הם אפילו לא יודעים את זה, ובכל זאת המחלה שלהם חמורה. "המחלה הקטלנית, הכואבת והמדבקת מכולן", היה אומר הרב נח ויינברג, מייסד ישיבת אש התורה, "היא בורות. הבורות מטעה את האנשים ומובילה לחיים מבוזבזים וחסרי תועלת. הבורות גורמת לסבל בל ישוער – טיפול לא נכון בילדים, קושי זוגי וסבל במשרות שאינן מובילות לשום מקום."

מי הם היהודים הבורים האלה? הם לא חייבים להיות אנאלפביתים בשוק. חלקם דווקא משכילים, בעלי מודעות חברתית, אוהבי תרבות.

אני קורא להם 'בורים' משום שהם הפנו את גבם לדבר שהם בכלל לא מכירים. רבים מהם בכלל לא נחשפו מעולם ליהדות; אחרים חוו את המהדורה השטחית והמטופשת שלה, ובאופן טבעי החליטו שהיא חסרת טעם. אני לא מאשים אותם שכתוצאה מכך הם מוחקים את כל נושא המורשת היהודית, אבל, סליחה על ההשוואה, זה כמו למחוק מהלקסיקון "סושי", אחרי שטועמים קציצת טונה אחרי שהוקפאה והופשרה פעמיים.

אני יודע את כל זה בגלל שהייתי אחד מהם. במשך שנים הייתי גאה ביהדותי, אבל חשבתי שליהדות אין מה להציע לי. אף אחד לא הגדיר לי ברור, אבל אילו הייתי שואל את הורי: "מדוע בכלל להגדיר את עצמי כיהודי"? הם היו עונים לי שני מסרים:

1) תישאר יהודי כדי לשמור על המשכיות העם היהודי.

2) תהיה יהודי בגלל שסבא שלך מת בשואה. אמא שלי ניצלה כילדה מגטו טרזינשטט, וסבלה כל חייה מכל מיני בעיות בריאות שנגרמו לה שם. אבא שלה נרצח בדכאו, ורוב משפחתה המורחבת נהרגה באושוויץ. אבא שלי הוא יהודי יליד צ'ילה, שנאבק להיחלץ מכמה היתקלויות אנטישמיות. מעולם לא החזקנו מכונית גרמנית, ושמחנו כשחיילי הקומנדו הישראלי חילצו את החטופים באנטבה ברביעי ביולי 1976. בזה הסתכם הקשר שלי עם היהדות.

חיפשתי רוחניות בכל מקום אפשרי, מלבד בחצר שלי

ובכל זאת, היהדות נחשבה כעול. בית הכנסת היה משעמם, אבל הרגשת חייב להגיע אליו בחגים, ובעוד כמה פעמים ספורות בשנה. כל הבר המצווה שלי היה יותר הופעה מאשר חוויה משמעותית. כשהתבגרתי, חיפשתי רוחניות בתורות המזרח, מדיטציה, ענפי ספורט שונים, רוק כבד, שירה טרנסנדנטלית ומדע בדיוני – בכל מקום מלבד בחצר שלי.

בסופו של דבר מצאתי את דרכי חזרה, הודות לשרשרת התרחשויות. סבתא שלי נפטרה, במקרה נפלתי על בית הכנסת הנכון, טעמתי מהיהדות העמוקה, ומערך שלם של מיתוסים חילוניים התנפץ סביבי. גיליתי שהמסורת העתיקה שלנו מדברת אלי בדרכים רבות מספור, אפילו כשנשארתי מקושר למדע ומודרני. ויותר מזה, הפכתי להיות בעל, אב, בן, אח, חבר ואזרח טוב יותר, כשהתחלתי לשמור מצוות.

כפי שלמדתי מארתור קורצווייל, יש חבל שמקשר כל יהודי לבורא העולם. לפעמים החבלים האלה נקרעים. אולם כשחבל קרוע כזה נקשר מחדש, המרחק בין היהודי לאלוקים מתקצר.

"כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים", אמר רבי עקיבא. הוא אמר אתה זה אחרי שהוא ביקר חולה, שאף חכם אחר לא ביקר. הוא ראה שחסרו לו דברים בסיסיים, טיפל בו באופן אישי והציל את חייו. אותה אחריות מוטלת עלינו כיום, כלפי אחינו החולים מבחינה רוחנית.

אני לא מדבר על כפיה. מי שיודע ולמרות זאת בוחר להישאר מאחור, אז בסדר – זאת הבחירה שלו. אולם לרובם המכריע של האנשים אין שום מושג מה הם מפסידים.

אחינו היהודים סובלים מרמות טרגיות של בורות. הם מעולם חוו חוויה אמיתית של תפילה, הם מעולם לא הצליחו לצלול לתוך טקסט רוחני בעזרת מורה גדול, והם מעולם לא ראו כיצד מערכת יחסים משתפרת דרך עבודת המוסר והחסידות. הם פשוט לא יודעים שיש יהדות עמוקה ומעוררת.

אני חושב שנפלא שיש ארגוני קירוב שמנסים ליצור אירועים שיגישו יהדות בצורה אלטרנטיבית, ובכך לחשוף אותם לנועם מתיקות היהדות. אולם הקבוצה שעליה אני מדבר, לא תגיע לשם.

המחוברים צריכים לחבר, ולהתחיל בחבריהם הקרובים ביותר

אז אנחנו צריכים לדפוק להם על הדלת. תקראו לזה קירוב על ידי הציבור. המחוברים צריכים לחבר, ולהתחיל בחבריהם הקרובים ביותר. אנחנו צריכים להזמין את ידידינו החילוניים לסעודות שבת. וכשהם מגיעים, אנחנו צריכים לדאוג לאווירה חמה וחגיגית, ולהמחיש בהתנהגותנו את התועלת שקיבלנו מהתורה ומהיהדות.

אם יש לכם יכולת מיוחדת לחבר את המנותקים, בבקשה השתמשו בה. אני אישית משתדל לשתף כל מיני פתגמים וזרעים של חוכמה יהודית בפייסבוק מידי יום, ויש לי כבר יותר מאלף חברים. אבל הבעיה עם האינטרנט היא, שאנשים צורכים רק מה שהם מחפשים, ומשאירים רק מעט מאוד זמן עבור חומר שלא מושך אותם. אפילו הדברים שהם כן אוהבים, מצליחים למקד את תשומת הלב שלהם רק לכמה דקות בכל פעם. אבל כדאי לעשות מאמץ, להשתתף עם קבוצות (כמו "אש התורה", הידברות" וכו'), ולהשתדל לשתף כל מאמר שנראה לכם שיעניין את החברים שלכם.

העיקרון הוא להביא את היהדות שלנו אל היהודים שהכי צריכים אותה. שכר המצוה הזאת אדיר. בכל בוקר אנחנו קוראים בסידור שמי שמבקר חולים נהנה מפירות המצוה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (מסכת שבת דף קכ"ז, עמוד א'). השכר בעולם הבא עלום כמובן. אך השכר בעולם הזה ברור: קהילה בריאה יותר ושבט חזק יותר.

מאמר זה הופיע לראשונה ב Jewish Journal.