רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

אימה בבית הכנסת

כ״ו במרחשוון ה׳תשע״ה כ״ו במרחשוון ה׳תשע״ה 19/11/2014 | מאת שרה דבי גוטפרוינד

קצת פרספקטיבה מתוך אסון בלתי נסבל.

כשראיתי את התמונות המזוויעות מהפיגוע הנוראי בירושלים, הדבר היחידי שיכולתי לחשוב הוא שזאת סצנה מהשואה. גברים שוכבים בבריכות של דם – עטופים בטלית ותפילין על מצחם.

עשרים וששה יתומים. מי יהיה האבא שלהם עכשיו? נשים שהפכו בן רגע לאלמנות. משפחות שנהרסו. בית כנסת שהפך לבית מטבחיים. זה יותר מידי כואב בשביל להיות אמיתי.

הבוקר, בארה"ב, שמעתי את הילדים שלי מתעוררים. צעדי רגליהם הדהדו רכות במורד המדרגות ואני התאמצתי לעצור את הדמעות כשחשבתי על 26 הילדים שהתעוררו אתמול לגלות שאביהם הלך לנצח. הרגשתי כאילו הלב נתקע לי בגרון. הבת הגדולה שלי הבינה מיד.

"משהו קרה בישראל?" היא שאלה. הראיתי לה את הרחוב שבו התבצע הפיגוע – כשברקע נראה הבית אשר בו גרנו בעבר ברחוב אגסי.

"אבל איך יכול להיות שזה קרה דווקא שם?!" היא קראה.

זאת הייתה גם אחת המחשבות הראשונות שלי. איך יתכן שפיגוע יקרה ממש ליד גינת השעשועים שבה ילדיי היו צוחקים ומתגלשים ומחכים לראות את פניו של אבא שלהם כשהוא יוצא מהתפילה? אני זוכרת את הילדים יוצאים ללימודים בשבע בבוקר. עיר מקסימה הופכת לסצנה מתוך חזיון ביעותים. איך?

איך יתכן שתמונות צבעוניות משנת 2014 נראות, באופן פסיכודלי משהו, דומות כל כך לתמונות בשחור-לבן מימי השואה? איך דבר כזה יכול לקרות?

ארבעה מיתוסים על אסונות

מול האימה הבלתי נסבלת הזאת, אני מזכירה לעצמי שאנחנו חייבים לעמוד מול המציאות, ולהרחיק מאיתנו את ארבעת המיתוסים לגבי אסון:

1. זה קורה רק במקומות אחרים.

הדבר הראשון שרבים מאיתנו עושים כשהם קוראים על אסון, הוא לנתק את עצמם מהמקום שבו הוא התרחש. "זה רחוק... אני אף פעם לא נוסע בכביש הזה... אני לא נוסע ברכבת הקלה, או בקו הזה של האוטובוס, או אוכל במסעדה הזאת..."

הפיגוע האחרון מחזק את הצורך לגרש את המיתוס הזה. הוא התרחש במקום מוכר, בבית כנסת שבו כל אחד מאינו היה עלול להיות. אסונות לא קורים רק במקומות או בזמנים מסוימים. בדיוק כפי שכל מי שצעד ברחובות מנהטן הבהירים בבוקר ה-11 בספטמבר, יוכל להעיד, אסונות קורים בכל מקום אליו הרוע מוצא דרך להשתחל.

2. האסון מסתיים עם הלוויות.

בתקופה קשה זאת של פיגועים חוזרים ונשנים בישראל, רבים מאיתנו חוששים לקרוא את החדשות בבוקר. כשיהודים נרצחים ולוויותיהם מהדהדות ברחבי המדינה, אנחנו מרגישים את הכובד וחוסר הצדק כעם.

אולם כאשר הלוויות מסתיימות וסיפור הפיגוע מאבד מחדותו, רבים מאיתנו שוכחים. יש הורים שבורי לב. אלמנות אבודות. ילדים שאינם מוצאים נחמה. אנשים שנפצעו קשה וחייהם ניצלו, אולם הם לעולם לא יוכלו שוב לראות, או ללכת, או לשמוע... האסון נמשך חודשים ואף שנים.

ולאלה שאיבדו את יקיריהם, הוא יימשך לנצח.

3. זה משפיע רק על מי שגר שם.

לפעמים אנחנו טועים לחשוב שהפיגועים בירושלים משפיעים רק על מי שגר באזור. או על אלה שגרים בישראל. או על אלה שיש להם שם בני משפחה.

זה לא נכון. בכל פעם שאנחנו מאבדים יהודי, אנחנו חשים אובדן גדול בתור עם. לכל יהודי יש תפקיד, אוצר, מתנה לתרום לעולם. וכשאנחנו מאבדים את האדם הזה, אנחנו מאבדים את התרומה הייחודית שלו. לעולם לא נוכל לדעת מה היה קורה אילו הוא היה נשאר בחיים, על חייו של מי הוא היה יכול להשפיע, איזו חוכמה ואור הוא היה עשוי להוריד לעולם.

כל אחד מאיתנו, בכל מקום בו הוא גר, צריך להרגיש את האבדן הזה בחדות. כעם, איבדנו חלק חשוב ממה שהופך אותנו לשלם. ההשפעה תשפיע ותמשיך להדהד בחייו של כל אחד מאיתנו עוד הרבה זמן.

4. אפשר להסביר ברבריות כזאת.

הילדים הגדולים שלי שואלים: "למה שמישהו יעשה דבר כזה? למה להיכנס לבית כנסת ולהתחיל לירות ככה באנשים באמצע תפילה?" הם עדיין מאמינים שאני יכולה לתת להם תשובה כלשהי שתמצא היגיון באסון, שלפחות תוכל להסביר את הכאב הצורב.

אולם אין לי תשובה. לאף אחד אין. יש בעולם רוע ואפילה. אנחנו ממשיכים להשיב מלחמה בעזרת אור התורה ובאמונה שכוחו של הטוב עולה על כוחו של החורבן. אבל אין לנו מושג מדוע אדם זה נלקח מהעולם ולא האדם שישב לצידו. אנחנו לא יודעים למה אסון פוגע בעיר זאת או ברחוב זה. אין הסבר לפיגועים. אין בכוחו של האסון להעניק לנו תשובות.

אבל אנחנו יכולים ללמוד להרגיש את הכאב כמו שאנחנו אמורים להרגיש אותו בתור עם.

כאילו שהאבות היו אבותינו.

כאילו שהיתומים הם ילדינו.

כאילו שהאלמנות הטריות הן אחיותינו.

משום שהם באמת. עם ישראל הוא משפחה אחת, והכאב סובב בעולם כשכולנו מבכים את האסון הנוראי.

נתפלל על הפצועים. נתפלל על אלה שאיבדו את יקיריהם. כל דמעה, כל תפילה, צערו של כל יהודי - חשובים. משום שהדבר היחיד שתמיד נכון בכל אסון זה שהוא מזכיר לנו כמה אנחנו זקוקים באמת אחד לשני.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן