רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

התינוק כזה קטן, השם כזה גדול...

כ״ט בתמוז ה׳תשע״ד כ״ט בתמוז ה׳תשע״ד 27/07/2014 | מאת הרב יהודה וינברג

בזכות ימי בין הַמְּצָרִים הצלחתי לבחור לבני את השם הנכון

אבא שלי היה הרב נח ויינברג, מייסד וראש ישיבת "אש התורה", אשר לימד תלמידים רבים. מאד אהבתי את אבא שלי, והיה לי איתו קשר חם ומיוחד. לפני חמש וחצי שנים אבא שלי עזב את העולם. קשה מאוד להגדיר במילים אובדן שכזה, זה כאב שבאמת מאד קשה למדוד, אבל התחושה האישית שלי היתה תחושה של תהום ענקית, של בדידות וחוסר אונים. לא עבר זמן רב מאז הפטירה, עד שהתחלנו לשמוע מכל מיני תלמידים, חברים ובני משפחה שזכו להולדת בן זכר, שהם קוראים לתינוק על שם אבא.

בשלב הראשון חשבתי שזה יפה מאוד מצידם, אבל בכנות, היו לי תחושות מעורבות. מצד אחד הרגשתי שמחה, ששמו של אבי ממשיך להיות מונצח בעולם, אבל מצד שני, זה הציף אצלי את הזיכרון שלו בצורה מוזרה. ולכן, באופן אישי, לא כל כך התחברתי לזה. היה לי מאוד קשה לראות תינוק קטן, עם כזה שם גדול ומיוחד, עמוס וטעון בכל כך הרבה רגשות על הקשר המיוחד שהיה לי עם אבי.

שמונה ימים לפני י"ז בתמוז, אשתי ואני זכינו לבן זכר. מאד התלבטנו איך לקרוא לו. דווקא העובדה שהבן שלי נולד בכזה עיתוי, כלומר ברית ונתינת שם ביום התענית של י"ז בתמוז, עזרה לי לקבל החלטה ברורה בעניין.

המשמעות הרוחנית של ימי 'בין הַמְּצָרִים'

אבי זצ״ל השאיר מאחוריו עולם מלא של תובנות ברורות על משמעות החיים. הוא תמיד לימד אותנו, שההתיחסות הנכונה למועדים שבלוח השנה היהודי, אינה למאורעות שהתרחשו בעבר - כלומר לא בגלל שפעם יצאנו ממצרים או שפעם נחרב בית המקדש, אנחנו עושים טקס זיכרון. זה ברור לחלוטין, שאם מישהו יגיד לנו שיום הכיפורים הוא היום בו הקב"ה סלח על מעשה העגל, והטעם לצום ולתענית הוא רק לזכר האירוע הזה, יהיה בכך פספוס גדול למשמעות של היום הקדוש, משום שבוודאי יש בו משהו שמתחדש בכל שנה, עם הרבה הזדמנויות לגדילה וצמיחה במישור האישי. וכך גם כל מועד בלוח השנה היהודי, איננו סתם תזכורת לעבר, אלא הזדמנות אישית מיוחדת לצמיחה בהווה. אם נתייחס באור הזה אל שלושת השבועות, תקופת האבל שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, נבין שגם כאן טמונה הזדמנות גדולה להתעצם.

מענין לראות שההדרגתיות בתהליך האבל בימי שלושת השבועות, הפוך. כאשר מציינים אבל על בן משפחה, חלילה, היום הראשון הוא הקשה ביותר, ולאחר מכן עצמת הרשות הולכת ופוחתת, דבר שמוצא ביטוי גם בהלכות האבלות המתייחסות לשבעה, לשלושים ועד לסוף השנה. לעומת זאת, האבל על בית המקדש הוא דווקא מהקל אל החמור, הלכות קלות יחסית שהולכות ומתעצמות לדיני תשעת הימים, לשבוע שחל בו ט' באב, לערב תשעה באב ולבסוף לתשעה באב עצמו, שהוא השיא של תקופת האבלות - ממש להיפך מהאבל הסטנדרטי. ובאמת, צריכים להבין מה קורה פה.

חז״ל אומרים: ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. אפשר להבין את האמירה הזו כאילו כל מי שיתאבל על ירושלים, יזכה ויראה בשמחתה. הקושי כאן בולט וניכר, במהלך ההיסטוריה היו הרבה אנשים שהתאבלו על ירושלים, ולא זכו לראות בשמחתה! חז"ל ודאי ידעו זאת, ולמעשה הם ניסו להעביר אלינו סוד גדול באמירה הזאת - כל מי שמתאבל על ירושלים, כלומר מי שעוצר וחושב ומבחין בחסר העצום שיש לנו בזה שאין לנו בית מקדש, תובנה זו כשלעצמה מהווה את תחילת בניינו של בית המקדש שבתוכו. לכן חז"ל דיברו בלשון הווה - 'זוכה ורואה' - כי הוא מצליח להבין לאן הוא שואף ולמה הוא חולם, והבנה זו היא חלק בלתי נפרד מבניין המקדש. כמו שכל אדריכל או אומן אינו יכול לבנות מבנה ראוי לשמו מבלי להבין את הצרכים שאותם הוא אמור למלא, את החסרונות שעליו להשלים, כי זה בעיקר מה שנותן לו את היכולת לבנות וליצור, כך גם אצלנו, ברגע שאנחנו לומדים ומבינים את החסר - זה כשלעצמו כבר תחילת הבניה.

זהו כוחה של התקופה הזאת: לעצור ולבדוק היכן מצוי החוסר הזה בחיים שלנו - מה חסר לנו? כמה חסר לנו? זהו גם הטעם לסדר האבלות שהולך ומתעצם, משום שבכדי ללמוד ולהבין את החסר שלנו, דרוש תהליך הדרגתי שלוקח זמן. לכן אנחנו מתחילים בדינים קלים, ומשם מטפסים ועולים עד לתשעה באב, שזהו אמנם הזמן העיקרי של האבל, אבל כדי להגיע אליו דרושה הבשלה הדרגתית של התבוננות ובחינה כנה, מה באמת חסר לנו.

החסר הרוחני שנוצר עם הפטירה, הוא הרבה מעבר לגעגוע

לאבד מישהו שכל כך חשוב לך - זהו אבל שאי אפשר לתאר; ובכל זאת ניתן לחלק את האבל הזה לשני חלקים: חלק אחד - הוא פשוט החסר הפיזי של האדם שעזב את העולם, הגעגוע לאדם שהיה ואיננו; והחלק השני - הוא החסר הרוחני שנוצר כאשר מישהו כל כך מיוחד ומשמעותי עבורך עוזב את העולם. תפקידנו לנסות ולהתגבר על החסר הפיזי, ולחזור לשגרת חיים. אבל את החסר הרוחני אסור לטייח, אלא דווקא להעמיק להכיר וללמוד אותו. וככל שנעמיק ונוסיף לזהות ולהבין אותו, כך הבניה והנחמה על אותו אדם תגדל ותעמיק יותר, משום שכך הוא ממשיך לכאורה לחיות בתוכנו. על זה נאמר: ״צדיקים - במותם נקראים חיים״ (מסכת ברכות, דף י"ח ב').

בהתחלה, כשחשבתי על הרעיון לקרוא לילד על שם אבי זצ״ל, זה הפריע לי, אבל נראה לי שזה היה בגלל העובדה שעדיין הייתי שקוע יותר באבל על האדם הפיזי שאיבדתי - פשוט הייתי שקוע בגעגועים לאבא שלי. אולם ככל שעבר הזמן, וככל שלמדתי יותר על האבא הצדיק והמיוחד שהיה לי, האבל הלך והתרכז יותר באובדן הרוחני שלי. זה כבר אבל מסוג אחר, ודרכי ההתמודדות איתו שונות: ככל שלמדתי וקראתי יותר על גדלותו ודברי חוכמתו - חכמת התורה, שהוא לימד והפיק – כך הצלחתי להתנחם יותר על אותו אבל רוחני. יתכן שמדויק יותר לומר שההכרה הזאת לא סיפקה לי נחמה אלא סייעה לי להיבנות, משום שפתאום אני מרגיש הרבה יותר קרוב אליו, קירבה רוחנית אמיתית, וזו הנחמה הגדולה ביותר שיכולה להיות, כי היא גוררת תהליך של בניה, בניה עצמית אמיתית.

ההתבוננות הזאת נתנה לי את הכח לבחור לקרוא לילד הקטן שנולד לי על שם האב שאני כל כך מעריך ואוהב. ועכשיו, כשאני מחבק את התינוק הקטן והמקסים הזה - ״ישראל נח״ – לא רק שהכאב שבי נחלש בהרבה, אלא אני ממש מאושר על הזכות שנפלה בחלקי להמשיך את שמו של אבי בעולם, בתקווה ובתפילה שיהיה בכך חלק מבנין הבית ועתידו של עם ישראל. וכאשר הילד יגדל, אספר לו על הסבא הענק שעל שמו הוא נקרא. אספר לו על החזון הענק שהיה לסבו, אבי זצ״ל.

בתפילה ובברכה שיזכה גם הוא להיות מנהיג עצום ודגול בעם ישראל, אמן!

התמונה למאמר זה צולמה בי"ז בתמוז, בברית של ישראל נח. תודה לצלם, אוריאל גבריאל.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן