מעולם לא חלמתי שאמא שלי תמות, שאני אצטרך לשמור את דיני האבלות – ובכללם, לא להקשיב למוזיקה במשך שנה שלמה.

מאז שאני זוכר את עצמי, המוזיקה היתה חלק משמעותי מחיי. אני לא מוזיקאי, אבל מאז ומתמיד הייתי מאזין פעיל, ונהניתי מסוגים שונים של מוזיקה.

ואז, פתאום, לפני קצת יותר משנה, הכל השתנה בבת אחת, עם פטירתה של אמי.

ביום שלאחר היארצייט של אמי, יום השנה לפטירתה, יכולתי לחזור ולשמוע מוזיקה, אבל הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה.

אחרי תריסר חודשים תמימים נטולי מוסיקה, כל כך התרגלתי לחיים בלי מוזיקה בשל האבל על אמי, שהיה לי קשה לחשוב לחזור להאזין לה שוב.

לא הייתי מוכן להשלים עם החזרה לחיים שהיו לי לפני שאמי נפטרה

לא שמעתי מוזיקה באותו היום. עדיין לא הייתי מוכן להשלים עם החזרה לחיים שהיו לי לפני שאמי נפטרה. פשוט לא הייתי מסוגל.

ביום ה'חופשי' השני שלי, התעוררו בי מחשבות. שאלתי את עצמי, האם תהיה מוכן אי פעם? האם תוכל להיות מוכן אי פעם? אולי, כמו שמתרגלים למים הקרים בבריכה, אתה פשוט צריך פשוט לקפוץ פנימה.

וכך עשיתי.

הכנסתי CD, התיישבתי על הכיסא החביב עליי, והקשבתי לשיר הראשון.

דמעות זלגו על לחיי. פשוט לא יכולתי להאמין מה אני עושה. עצמתי את עיניי ודמיינתי לרגע ששנים-עשר החודשים האחרונים לא היו אלא חלום בלהות, לא אמיתי.

ואז פקחתי את עיני והתחלתי לשים לב לשיר ולמילים.

בתור השיר הראשון שלי בדרך חזרה, בחרתי בלדה איטית ומלאת משמעות, שלפני שנה הייתה נעימה מקסימה שזה עתה עלתה על המדפים. שמעתי אותה מספר פעמים קצת לפני שאמי נפטרה, אך לא מספיק כדי להתחבר למוסיקה.

המקהלה שרה את הפסוק שבו אלוקים אומר: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו, מב).

זה תפס אותי.

זיכרונות. איזה מוטיב מתאים לשיר הראשון.

מיד אחרי שאיבדתי את אמי, היו אנשים בעלי כוונות טובות מגיעים אלי ואומרים דברים בסגנון של, "תשמור על הזיכרונות שלך – לפחות יש לך זיכרונות טובים מאמא שלך. תתנחם בהם".

המילים האלה פגעו בלבי כמו פגיון. לא הייתי מוכן לקבל שכל מה שנשאר לי מאמי הם זיכרונות. המוות היה כל כך טרי, הכאב כל כך צורב, שהדבר האחרון שרציתי להפנים הוא שאין לי יותר אמא ושעכשיו נותרו לי רק זיכרונות שהייתה לי פעם אמא.

אבל עכשיו, למעלה משנה אחר כך, כשעברתי את כל תקופת האבל, הזיכרונות על אמי נהיו כל כך חמים, הזיכרונות נהיו כל כך משמעותיים.

רובנו שוכחים אחוז ניכר מהאנשים שפגשנו, מהמקומות בהם היינו, מהאירועים שחווינו. אבל יש דברים שנצמדים לזיכרוננו ולעולם לא נשכחים. למה? מה מיוחד באותם רגעים בלתי נשכחים?

אחד מכללי השפה העברית הוא שיש קשר משמעותי קרוב בין צלילים ואותיות בעלי קשר פונטי. בהתאם לכלל הזה, למרות שמשמעותן של המילים זכר וסגר שונה, קיים ביניהן קשר ברובד העמוק יותר (האותיות ז' ו-ס' קרובות מבחינה פונטית וכך האותיות כ' ו-ג'). כשאנחנו זוכרים התרחשות, זה משום שסגרנו אותה במחשבותינו ונעלנו אותה שם כבעלת חשיבות עליונה. אנחנו מאחסנים את אינספור הזיכרונות הללו ב'אלבום התמונות' שבראש שלנו, נועלים אותם שם ולעולם לא שוכחים.

טוב לחיות בצורה בלתי נשכחת, כך שיהיו לנו זיכרונות נהדרים לשמור

טוב יהיה לכן אם נחיה בצורה משמעותית, אם נתחבר לאירועי חיינו בעוצמה רבה, בייחוד לאלה שכוללים חברים וקרובי משפחה, כך שיהיו לנו זיכרונות נהדרים לנעול בראשינו. חיים משמעותיים יאפשרו לנו להתפעל מכל שקיעת החמה, מכל צעידה ברחוב, מכל שיחת טלפון מההורים, מכל שיחה עם חברים. כל רגע של החיים ישתלב במהירות ובהתלהבות בשרשרת הזיכרונות שלנו. נזכיר לעצמנו את המשמעות שכל חוויה אנושית יכולה לשאת, ונצבוט את עצמנו שוב ושוב כדי לזכור להתפעל מרגעי ההווה. נהפוך כל יום והתרחשות בחיינו לבלתי נשכחים – ואפילו את אלה הנחשבים שגרתיים.

קשה לומר שלום לחבר או קרוב כשהם עוברים דירה. אבל תמיד נשארים הזיכרונות הנהדרים עליהם נוכל להתרפק כשנחוש בודדים.

אין ספק שלומר שלום לאם שנפטרת זאת חוויה קורעת לב.

ובאמת, אני אוקיר ואיאחז בזיכרונות המקסימים מאמי, המוטיב של השיר הראשון שלי בדרך חזרה.